המחלבה של דרור אור החטוף בעזה
בלי המנכ"ל דרור אור, החטוף בעזה, המחלבה של בארי שבה לשווק את הגבינות המצוינות שלה, שבכמה מהן היה שותף בהכנה - אבל נטעמות כעת בלעדיו
ריח צפוי וחמוץ של חלב מקבל את פנינו בכניסה למחלבה המצוינת של קיבוץ בארי. על הקיר ציורים של צוות העובדים בשלבי הגיבון השונים ומי שדמיונו מפותח יוכל לזהות גם את דרור אור, מנכ"ל המחלבה החטוף בעזה. "איש של אנשים", אומרים עליו כולם, ובעיקר הוא חסר לחברו, דגן פלג, הגבן ומי שהקים את המחלבה.
אנחנו מתחקים אחר השלבים המוקדמים של עשייה, כאשר גלגלי הגבינות הצהובים נחים על המדפים הרחבים בחדר היישון. "זאת גבינה שנקראת גררית, והיא מסוג גאודה", פלג מלטף בעיניים עייפות את הגלגלים הגדולים. בחדר הצמוד, חדר קירור, כבר נחות בשור וכלנית ואשכול וסחף מיושנת ועוד גבינות מסוגים שונים – מברי ועד אמנטל, מצפתית ועד מוצרלה.
"דרור לא כאן. אנחנו מחכים לו מאוד שיחזור. בינתיים גם מפני שאנחנו נמצאים עדיין בים המלח, חזרנו לפעול במתכונת מאוד חלקית. צריך לזכור שגם רוב הלקוחות שלנו לא כאן. הלקוחות הם בעיקר יקבים ויישובי האזור שמפונים מכאן, אז איבדנו חצי מהשוק שלנו".
אבל יש מי שמגיעים במיוחד?
"כן, מגיעים וקונים גבינות, גם כדי לפרגן, אבל כיוון שאנחנו מייצרים פחות אנחנו לא תמיד עומדים בקצב. יש הרבה פניות וזה מחמם את הלב".
בהיעדר כמעט לקוחות מהאזור, המחלבה משווקת גבינות ליקבים באזורים אחרים בארץ. גם במייל, דגן מספר, נוחתות בכל יום עשר בקשות מחברות ומארגונים.
פרגון חם ומנחם.
"זה בגלל דרור. היה לו קשר מעולה עם הלקוחות. הוא איש של אנשים ובכל המקומות שבהם מכירים אותו שמים כיסא עם התמונה שלו ומחכים שיחזור. גם הקולגות ממש מחבקים, כל הזמן מפרגנים ושואלים ומתעניינים אם אני צריך עזרה. זה לא פחות ממדהים".
דובר רבות על המחויבות של הרועים ושל הרפתנים לעדרים ולרפתות בתקופה שאחרי השבת השחורה. "הגעתי לפה שלוש פעמים בשבוע לפחות, בתיאום עם כיתת הכוננות, לבוש שכפ"ץ, כאשר לכל מקום ליווה אותי חייל עם נשק. יש כאן סחורה יקרה ויקרה ללב. לאט־לאט הנוכחות של כיתות הכוננות הצטמצמה והתאפשר לי להגיע יותר בנוחות, אבל היה לי קשה לייצר חזרה בגלל החוסר העצום של דרור. אני נתקל בבעיה ואין עם מי להתייעץ או שיוצא לך משהו מדהים שאתה רוצה להגיד לו, 'בואנה, דרור, בוא תטעם, יצאה פה גבינה מטורפת'. אני פותח לבד גבינות שעשינו ביחד, שיישנו פה חודשים ורק עכשיו מוכנות. זה של שנינו. עבודה משותפת. והוא לא כאן".
חוץ וקשת בעלומים
טל דודאי מניר עוז מפעילה מחדש מקיבוץ עלומים את מתחם החץ וקשת שפתחה ממש לפני המלחמה, בעיקר עבור בני הגיל השלישי ומי שסובלים מהלם קרב
קצת מוזר לדבר על חץ וקשת בזמן שמעלינו מסוקי קרב חורכים את השמיים ודקות מכאן נורים טילים שמופעלים על ידי בינה מלאכותית.
את פנינו בקיבוץ עלומים, חלק מתנועת בני עקיבא, מקבלת מנהלת התיירות של הקיבוץ, טל דודאי, שהיא בכלל חברת קיבוץ ניר עוז, ששייך לשומר הצעיר - ללמדנו שאלה הם רק האינטרסים הפוליטיים שמשסים אותנו אלה באלה וקורעים את נפש החברה הישראלית.
טל היא גם הבעלים של מתחם החץ וקשת "כאן ועכשיו" שפעל בניר עוז עד 7 באוקטובר. "לאורך השנים אני גם מתחרה וגם מתאמנת בחץ וקשת, עשיתי קורס מדריכים בווינגייט ופתחתי את מתחם החץ וקשת בניר עוז במאי 2023, כשהחשיבה שלי הייתה לעשות חוגים בחץ וקשת לשני קהלים שנחשבים שקופים בחברה הישראלית – גיל שלישי והלומי קרב".
כלומר פתחת כמה חודשים לפני המלחמה. איזה תזמון.
"כן. אבל ממאי עד אוקטובר הספקתי לקיים כמה אירועים בעוטף. המטרה הייתה להתחיל ולבסס את המתחם הקבוע בניר עוז".
ב־6 באוקטובר טל נסעה, למזלה, לאירוע פתיחת העונה של מועדון החץ וקשת בבית לחם הגלילית, וכך לא נכחה בקיבוץ שאחד מכל ארבעה מחבריו נרצח או נחטף לעזה. "ובזכות זה אנחנו נפגשות. כי אם הייתי נשארת בבית באותו סופשבוע לא הייתי היום בחיים. לא היינו. הבית שלי בניר עוז התאדה. חיפשתי את השיש במטבח, הוא לא נמס ולא התפורר. הוא התאדה", היא אומרת ומראה לי תמונות של הבית לפני ואחרי. עכשיו היא גרה עם כל הקהילה של ניר עוז בכרמי גת. לפני שבועיים סגרה את מתחם החץ וקשת שהקימה באילת כדי לתמוך במפונים ואיתו היא נודדת מאז ברחבי הארץ, חולמת על היום שתחזיר אותו לניר עוז.
איך מסייעת הפעילות שלך למפונים?
"למדתי שפעילות עם חץ וקשת היא טיפולית ומסייעת לאיזון הנפשי. היא מוציאה אנשים מהבית, עוזרת להם לפרוץ את לופ המחשבות ומכניסה אותם למצב של מדיטציה, של פוקוס ושחרור רעשים. עכשיו בזכות כל מה שהבנתי אני פותחת חוגי חץ וקשת במועצה האזורית אשכול וגם מתארחת במקומות שונים בארץ. במהלך פסח אני מתארחת בחוות רימון שביער להב עם פעילות שמותאמת לקבוצות וחברות".
חצר יין בניר עם
עופר ליברמן מניר עם שוב מארח בחצר היין שלו עם יינות של יקבי בוטיק ישראליים, דבש, שמן זית ועוד מוצרים ממשקי הסביבה
עופר ליברמן מחצר היין "ארגמן" שבקיבוץ ניר עם, חותך גבינות שהגיעו הבוקר ממחלבת בארי הסמוכה שחזרה לפעול בזמן שהמנכ"ל שלה, דרור אור, עדיין בשבי. הכרזה המוכרת עד כאב ועליה תמונתו של דרור מביטה בנו מהדלפק בשעה שליברמן פותח בקבוק רוזה על הבוקר. בלוטות הטעם כבר מדמיינות את השלוק הוורוד שמבשר את האביב, אבל כמה דקות לאחר מכן כבר נתבשר שזוהתה חדירת מחבלים לשדות של ניר עם. כמי שאחראי על ענף החקלאות במשק, ליברמן מתבקש לפנות את הפועלים מהשדות.
10 צפייה בגלריה
עופר ליברמן בחצר היין "ארגמן". גם בני גנץ, שעבר לגור בסופי שבוע באיזור, מגיע לבקר | צילום: גדי קבלו
לקיבוץ חזר בנובמבר, ביחד עם אשתו דורית, ואת חצר היין פתח מחדש לפני כמה שבועות. על המדפים יינות של יקבי בוטיק ישראליים, דבש, שמן זית ושאר מוצרים של המשקים בסביבה. בחוץ שולחנות עגולים וגדולים עם מקומות לחבורות גדולות שמוזמנות להגיע לכאן ולנסות לבצור שמחה מתוך העצבות. השולחנות מקיפים עץ אורן ענקי. "אני קורא לזה חורשה של עץ אחד", ליברמן צוחק ואומר שהראשונים ששידלו אותו לפתוח בחזרה את חצר היין היו לוחמים שיצאו מעזה וחיפשו מקום לעצור בו לפני החזרה לחיים האמיתיים.
"יש לי חברים חטופים, יש לי חברים שנהרגו, פתחתי בשקט ולא עשיתי אירוע חזרה ולא פירסמתי. מי שבא ברוך הבא. והראשונים שבאו הם באמת הלוחמים, ועכשיו מתחילים להגיע גם אנשים שמסתובבים כאן בסביבה".
שמעתי שגם בני גנץ מגיע בסופי שבוע.
"הוא תחת ההגדרה של אנשים מהאזור, הוא הרי עבר לגור בסופי השבוע ביד מרדכי, ומבחינתי הוא לקוח שבוי", צוחק עופר, "אנחנו כבר מיודדים וגם הספקנו לרכוב ביחד על אופניים".
ואנשים פוחדים?
"לא המון, לא נראה לי יותר מדי. כולנו רגילים".
אחרי שביקרתי בבתים השרופים בבארי, כפר עזה וניר עוז, מוזר להסתובב בניר עם, שאליו לא חדרו מחבלים, והוא השתמר כאילו נלקח ממציאות קודמת שלא עברה איתנו את הגשר ל־7 באוקטובר.
בזכות ענבל, הבת שלך ורבש"צית הקיבוץ, ניר עם לא נפגע. והיא דווקא עברה לתל־אביב.
"אני ואשתי חזרנו לגור פה באמצע נובמבר, בינתיים לניר עם חזרו כמה עשרות בודדות של אנשים ואני מאמין שלאט־לאט יחזרו עוד. הבנות שלנו עוד לא חזרו. ענבל כרגע עובדת כמקעקעת ואני צריך לשלם את המחיר ולעשות קעקועים", הוא מחייך. "חודש לפני 7 באוקטובר ענבל התפטרה מתפקיד הרבש"צית, אבל לא מצאו לה מחליף אז היא נשארה בתפקיד".
והצילה קיבוץ שלם.
"לא לבד. איך שהתחילו הקסאמים על הבוקר היא קיבלה טלפון מהסמח"ט הקודם שאמר לה להעיר את כיתת הכוננות. ענבל החליטה לא רק להעיר אותם אלא גם לחמש אותם במקביל וכאשר בעקבות אחד הקסאמים החשמל נפל, היא גם אמרה לאחראי של התשתיות לא להרים את החשמל כדי שהשערים של הקיבוץ לא ייפתחו. הקרב הראשון באזור הקיבוץ היה במדרגה ששם חסמו אותם חיילי צה"ל, ואת המחבלים שזלגו לקיבוץ כיתת הכוננות הרגה".
איך מגדלים ילדה עם כזו תושייה?
"אמא שלה, מה את רוצה ממני. בשביל מה יש להן אמהות?"
אפשר להתחתן איתך? אתה לא רק פמיניסט אלא גם גבר שעושה פדיקור.
"נכון. אבל די כבר, התחתנתי מספיק. יש לי ארבע בנות ואישה, דורית ליברמן, מטפלת באמנות שמתמחה בטיפול בעזרת ארגז חול שבתוכו כל אחד בונה תמונה ממיניאטורות ודורית מנתחת את התמונה".
איזו תמונה היית בונה היום?
"ב־6 באוקטובר כל המשפחה שלי גרה פה סביבי והיינו אוכלים בכל יום ארוחת ערב, כולנו ביחד. תחשבי על הכוח שזה נותן. היום, לצערי, חוץ מאשתי אף אחד לא גר פה, אז מבחינתי זה סוג של מכה".
ולמה דווקא חצר יין?
"בשביל הנשמה, אני גם אוהב יין וגם אוהב אנשים וזה מקום שמאגד בתוכו את שתי האהבות האלה. פתחנו באוגוסט 2022 במבצע... רגע, בואי נראה איזה מבצע...". הוא בודק בטלפון: "'עלות השחר'. הייתי אמור לפתוח ביום חמישי ומיום שלישי היה סגר על האזור. המבצע התחיל בשישי ודחה לי את אירוע הפתיחה בשלושה שבועות".
והיום כבר מגיעים?
"היום מגיעים, לא המון, אבל מגיעים, בשבועיים האחרונים יותר. מגיעים גם כדי לתמוך, לחבק. אני אומר להם, 'אל תבואו רק בשביל לפרגן. תבואו לפרגן פעם אחת ותחזרו רק אם נהניתם'".
מה אכפת לך שיפרגנו? העסק הרי לא מחזיק את עצמו.
"הוא כן, כי במהלך המלחמה נכנסתי לעסקי אריזות השי, וזה מחזיק אותי. זה נולד מתוך הצורך להמציא את עצמי מחדש כי המקום עמד סגור. גם עכשיו חצר היין לא פועלת כל השבוע ולא בערבים, אלא רק בשעות האור בסופי שבוע – שישי ושבת, מהשעה 11 בבוקר ועד חמש אחר הצהריים".
אז עד שהבנות יחזרו הוא כאן בארגמן, "אני אוהב להיות כאן המארחת", הוא מחייך והפעם מוזג לנו גוורצטרמינר. חמישה יקבי בוטיק הוא מחזיק פה – יקב רמות נפתלי, יקב קרן ברק, יקב לה פורה בלאנש, יקב גלאי והיקב של מסעדת כרמים, "שהבעלים דני פרץ הוא חבר שלי ועושה יין ומוכר אותו אצלי. הרעיון הוא בכוונה לעבוד רק עם יקבי בוטיק ורק עם יצרנים מיוחדים ולנסות להעלות את תרבות היין באזור".
ומה קורה עם להחזיר את החיים.
"מתחילים. יש כבר הרבה אנשים באזור, מעל חצי משדרות חזרה ויש פה מקום בילוי לחבר'ה. בסופו של דבר זה מה שאנחנו רוצים".
מתי הפצע יגליד?
"יכול להיות שהוא לא יגליד, בואי נגיד שבוודאות להרבה מהיישובים הוא לא יגליד אף פעם. זה לא מסוג הדברים שעוברים ככה. זה האסון הכי גדול שקרה למדינת ישראל מיום היווסדה כי מתו פה המון אזרחים, אני איבדתי את יעקובי ינון, מדריך פאלחה שלי, כמובן את אופיר ליבשטיין, ראש המועצה, ואת הרבש"ץ של כפר עזה, שחר אביאני, שהיינו חברים טובים 40 שנה והוא גם היה החונך של ענבל בתור רבש"צית צעירה. וגם את דרור אור ממחלבת בארי שחטוף בעזה. כולנו מתגעגעים מאוד לאנשים שלנו, לחברים הטובים שחסרים לנו ואני גם הולך לעשות לכבודם פינה בכניסה, לוח עץ שכל מי שרוצה ישים את התמונות של החברים שאיבד, זה עולה מהשטח כצורך של האנשים והלקוחות פה".
לה־מדווש, מרכז האופניים של העוטף
רוב שבילי הרכיבה הם עדיין שטח צבאי סגור, אבל מוקד העלייה לרגל של הרוכבים שמגיעים לעוטף, חנות האופניים לה מדווש בבארי, חזרה למכור ציוד ולפנק את המבקרים שנחים אחרי המסלול
החרציות לא יודעות שמלחמה. הן לא שומעות את הדי הפיצוצים ולא מחכות לחטופים שיחזרו. הן צובעות את מרחבי העוטף בצהוב שמש שזורח גם עכשיו, כאילו אין עצב בעולם. הן נחושות כל כך בעוזן, עד שצריך ממש להתאמץ לפלס דרך ביניהן כשאנחנו פוסעים מהחניה אל מתחם "לה־מדווש", שאין רוכב אופניים חובב או מקצוען שלא עבר או עצר כאן. אולי בדרך לעוד סינגל מיוזע, אולי כדי לקנות ציוד לרכיבה, לשכור אופניים, להחליף פנצ'ר או לקחת איזה סנדוויץ' עם הגבינות הנפלאות של מחלבת בארי.
את הגבינות כבר חזרו למכור כאן, לצד שלל משקאות, סלטים וחטיפי אנרגיה, אבל שבילי הרכיבה הם עדיין שטח צבאי סגור. את שרשראות האופניים מחליפות שרשראות הטנקים ששיניהן נוגסות בקרקע הדוויה, ולברק סגרון, שעובד בלה־מדווש 11 שנה בערך, יש את כל הזמן שבעולם לשבת איתנו לקפה.
"חודש וחצי אחרי שפרצה המלחמה, קיבלנו הצעה להעביר את לה־מדווש באופן זמני לשרונה מרקט. זה היה טירוף של סופי שבוע ועבד מעולה. באו אנשים מכל הארץ וקנו מאיתנו גם כדי לפרגן ולחבק אותנו, וגם כי היו צריכים. היו רגעים של התרגשות מאוד גדולה, כולל תמיכה מאוד מחבקת של הנהלת שרונה מרקט, אבל אחרי חודש בתל־אביב, רצינו הביתה".
זה לא היה שטח צבאי סגור?
"היה. כל מה שאת רואה כאן מסביב היה בסיס צבאי לכל דבר ועניין. איפה שאנחנו יושבים, כאן ממול היו טנקים. אבל חזרנו. המסלולים עדיין סגורים על ידי הצבא. המסלולים שלנו גם ספציפית מתחילים מאחורי החנות מערבה, ישר לכיוון עזה – אז אי־אפשר להוציא אף אחד לשטח. אבל אפשר בהחלט לשכור אופניים בחנות ולדווש לכיוון ההפוך, והחנות פתוחה גם למכירה של אופניים ושל ציוד ספורט ואנחנו מאוד נשמח אם יגיעו אלינו. לכן פתחנו את המזנון, כדי שיהיה איפה לשבת ביחד".
ואנשים מגיעים?
"כרגע מגיעה בעיקר תיירות מלחמה, וגם קבוצות של שוטרים או עובדים שמגיעים לפה וגם חברות ועסקים שמסיירים באזור, הם כמובן נכנסים גם אלינו למזנון ולחנות. יש גם מי שמגיעים במיוחד לפרגן ולקנות אופניים, לקנות ציוד. רק המדוושים עצמם עוד לא חזרו. כרגע זה יישאר שטח צבאי סגור עד אחרי המלחמה. אז בפסח הזה לא ידוושו פה, ואנשים דווקא באים, מנסים, אבל אנחנו אומרים להם שאין איפה בצד המערבי, ושולחים לאזורים אחרים".
על השולחן צפתית עם אגוזים או עשבי תיבול שהבוקר הגיעה. העיניים מתרוממות אל עגלת הפיצה המאובקת בפינה הרחוקה. עדות לתופת ששרפה כאן כל חלקה טובה, וברק מספר בקול שקט על אביתר קיפניס ויצחק קוזין, שניים מצוות המתחם שנרצחו. "אביתר היה קולה לנו את הקפה, הוא נלחם במחלה קשה ובסוף באו אלה ורצחו אותו". ובדיוק עולה ריח של קפה באוויר. זה ד"ש מאביתר, אנחנו אומרים לעצמנו.
"באותה שבת מוקדם בבוקר הצוות כבר היה בדרך", ברק מספר. "אבל למזלנו הם התעדכנו ועשו אחורה פנה. ובכל זאת איבדנו נסיכים שלנו, ילדים מהאזור שעבדו פה ונרצחו. וגם 90 אחוז מתושבי האזור שנרצחו הם לקוחות שלנו, אז מדובר על מאות שאנחנו מכירים, פלוס המשפחות. זה חור בלב של העסק. במעגלים של הנפגעים זה אלפי אנשים שהם בשוטף שלנו. איך אני מבין כמה אנשים כבר לא יגיעו? לפי הפנימיות. הפנימיות של האופניים זה מוצר שנגמר לנו קבוע פעם בשבועיים. אבל עכשיו הפנימיות לא נגמרות. לא נגמרות".
ובכל זאת המקום פתוח, ומחכה לחובבי האופניים, ולמרות כל הקושי שעברו גם העובדים חוזרים, ומנסים להניע קדימה. "הרעיון זה לא להתפרנס אלא לשרוד. למזלנו, בזכות השרונה מרקט של סוף השנה, שרדנו. השנה, לפי מה שאני רואה בחודשים האלה, כנראה נפסיד, אבל יש לנו אורך נשימה ואנחנו פה כדי לשרוד. כדי להצהיר – הגלגל חייב להמשיך להסתובב".
מדבר בורגר בר, אבשלום
למרות שהמליצו להם לא לחזור, במרכז המסחרי הקטן במושב אבשלום טל וג'ניה אור לוי, שנמלטו יחד מהטבח במסיבת נובה, שוב מוציאים מהמטבח צלחות עמוסות המבורגרים
אל מושב אבשלום מכוונים אותנו שוטרי המשטרה הצבאית. אני בסקרנות עיתונאית שואלת אם הם תמיד כאן או שהם נפרסו על הכביש בגלל התרעת החדירה מהבוקר. הם ממלאים פיהם מים מבקבוקי הפלסטיק המקומטים, וכשאני מתעקשת הם מפטירים: "זה הנוהל".
במרכז המסחרי הקטן שאנחנו מגיעים אליו שלט "סופר אשכול שיש בו הכל", ובנוהל, לוחות שש בש על השולחנות במסעדת "מדבר", שהיא הראשונה שחזרה לפעול בעוטף. סביב השולחנות פרחי תגלית שהגיעו להתנדב כאן בחקלאות. הטלוויזיה הגדולה מקרינה את תמונות החטופים כאשר בעלי המקום, טל וג'ניה אור לוי, זזים בין הבר לעמדת ההמבורגרים, לשולחנות ולאורחים שנכנסים ויוצאים – אנשי כוחות הביטחון על מדים שנעמדים ליד הבר להמבורגר מהיר (יש אפילו המבורגר סביח!), אנשים שעובדים באזור ומגיעים לארוחת צהריים או לפגישה, והילדים הקטנים של בעלי הבית. האם הם יודעים שהוריהם הצעירים והיפים הלכו לרקוד במסיבת הנובה וניצלו בנס מהטבח?
"אנחנו יושבים פה על המבורגר וחומוס, ויש אנשים בגיהינום, במנהרות. חבר'ה שחטפו אותם מהבית, מהמסיבה, ואנחנו היינו ממש קרובים להיות איתם שם", אומרת ג'ניה.
למסיבה נסעו בשבת ב־4:00 בבוקר, ביחד עם אח של טל, אשתו וחבר נוסף. הם הלכו לרקוד וגם לפגוש חברים שעבדו במסיבה. את הילדים השאירו בבית. כבר היה כמעט בוקר והם חשבו שהם קופצים לשעה־שעה וחצי וחוזרים. טל פותח את הטלפון ומראה לנו סרטון מהזריחה. "זאת הבמה הקטנה שהייתה בנובה, כולם רוקדים, את רואה? ועכשיו שימי לב, עוד שנייה יעצרו את המוזיקה. איך שהתחילו האזעקות והמוזיקה נעצרה, אמרתי לג'ניה, 'יאללה, בואי נלך מכאן, הילדים לבד' ופשוט עפנו. אנחנו מכירים את האזור מצוין. מי שלא מכאן נכנס למיגונית, כי זו ההנחיה במתקפת טילים, בלי לדעת שזו תהיה מלכודת מוות. תפסו אותם והרגו אותם".
טל וג'ניה פתחו את המסעדה שלהם בשיא הקורונה. לפני שהתחיל לתת בחומוס ובבשרים, הוא היה מסגר וחקלאי, וג'ניה, שלמדה כלכלה ושמאות מקרקעין, עבדה איתו. לפני המלחמה המקום תיפקד גם כבר עד השעות הקטנות, אבל מאז שחזרו הם סוגרים לקראת השקיעה ומעדיפים להיות בערב בבית. עם הילדים.
המקום הומה מבקרים, צעירים וצעירים פחות, אבל מרגישים שמצב הרוח במפלס נמוך. "האזור בדיכאון", מודה טל. "האזור הזה נפטר. חשבנו שאחרי המלחמה תהיה התרוממות במצב הרוח, כמו תמיד, אבל הפעם זה אירוע אחר ונראה שאנחנו הולכים לדעיכה מתמשכת. יש כאן חצי מהמועצה שלא הולכת לחזור. אמרו לנו 'אל תחזרו', אבל אנחנו חזרנו כדי להפעיל את המקום".
עגלת פיצה נודדת
על אי תנועה באזור תעשייה ברמת השרון חונה כעת עגלת הפיצה הנודדת של לי ברק ואריאל שרעבי, שכבר יותר מחצי שנה מפונים מביתם שבמושב תלמי יוסף, ומפנקת, עד להודעה חדשה, את תושבי המרכז
"קיץ", "אביב", "ירוק וארטישוק", "אדמה" - הם רק חלק משמות הפיצה בתפריט המושקע של "הביתה", עגלת הפיצה הנודדת של לי ברק ואריאל שרעבי, שכבר חצי שנה רחוקים כל כך מהבית שבמושב תלמי יוסף. ועכשיו הם כאן – על אי תנועה באזור התעשייה של שכונת מורשה ברמת־השרון וכשאני חוצה את הכביש אל כר הדשא שפזורים עליו כיסאות, שולחנות ומחצלות, רצה לעברי פלג, בתם הקטנה, מרגישה בבית בין המקומיים שכבר כמה שבועות מתגודדים סביב העגלה.
"קיבלו אותנו בזרועות פתוחות. אנשים עמדו בתור גם שעתיים", לי אומרת. אחרי שאריאל מגיש לי משולש של פיצה נפוליטנית – בצק רך ומושלם עם תוספות שהן משחק של חם וקר בין קרעי המוצרלה הטרייה לזו המותכת, בין העגבניות החתוכות ומפודרות בשברי מלח גס לרוטב הטעים בבלסמי עמוק – אני בביס אחד מבינה את התור.
אריאל גדל כאן, ברמת־השרון, לי גדלה בעוטף, ועם העגלה שלהם הם רגילים לנדוד בשנים האחרונות, גם בגלל הסבבים בדרום וגם כדי להגיע לכל שוחרי הז'אנר. בתחילה נדדו רק בין היישובים בעוטף ולאט־לאט הרחיקו גם עד תל־אביב, כפר־סבא ואזור השרון. "אבל אני לא רוצה שיגיעו רק כי הישראלים רוצים לפרגן. אני רוצה שיבואו כי טעים להם. כי אם זה רק באזז – הוא יישחק".
ב־7 בנובמבר, בדיוק חודש מהשבת השחורה, ואחרי חודש שבמהלכו התגוררו במלון באילת, חזרו אריאל ולי לחלץ את עגלת הפיצה שלהם מתלמי יוסף, שאגב לא נפגע בטבח, אבל חולית וסופה הסמוכים אליו כן נפגעו.
היה לכם ברור שאתם לוקחים את העגלה ובאים לכאן?
"עוד לא. זה היה חודש של קושי ודיכאון במלון, אבל אז ההורים של אריאל באו לסופשבוע באילת, ואיך שראו אותנו הם אמרו, 'יאללה, תבואו לעבוד, אנחנו נתגייס לעזור לכם'. שמענו בעצתם ובאנו לרמת־השרון עם העגלה".
עד לא מזמן היו במלון בתל־אביב ובאחרונה עברו לבית משלהם בכפר מל"ל הצמוד להוד־השרון.
ולעוטף אתם לא מתגעגעים?
"האמת היא שכרגע אני לא רואה אותנו חוזרים. אני לא רוצה להחזיר את פלג למקום לא בטוח".
ואת לא פוחדת שהאזור יתרוקן?
"לא אכפת לי מהאזור. אכפת לי מהחיים של פלג. למה אני צריכה לדאוג לאזור? המדינה לא טורחת להחזיר את החטופים והחטופות כבר חצי שנה, אז אני צריכה לחזור לשם להיות בשר התותחים הבא?"
עיונה, הנגריה של יונת אור, שנרצחה ב־ 7 באוקטובר
את "עיונה", הנגרייה של יונת אור ז"ל, חזרו להפעיל תחילה מתנדבים אבל כעת היא כבר מקבלת הזמנות של רהיטים בהשראת עיצוביה, "למרות שמאוד קשה להיכנס לנעליים שלה"
בנגריית "עיונה", שהייתה שייכת ליונת אור ז"ל, אשתו של דרור החטוף, מקבל את פנינו ריח הדבק הנעים והחריף וקולות המשייף שמעידים שהנגרייה חזרה לפעול. אילנית מוניטין, שמפעילה את הנגרייה מקבלת את פנינו: "יש ימים שאני עדיין מחכה שיונת תופיע כאן אחרי ארוחת הצהריים, תרד מהקלנועית עם משקפי השמש שלה", היא נאנחת.
בחלל התצוגה והמכירה רחב הידיים רהיטים בעיצובה של יונת בעלת הטעם המשובח: אי יפהפה בכחול רויאל, שולחנות קפה ושולחנות סלון בגוני לבן ועץ, שידות נמוכות במראה אפריקאי, "ויונת התחילה בדיוק לעצב גם מיטה זוגית ונכנסה לתחום עיצוב המטבחים", מספרת אילנית, שעבדה צמוד עם יונת, ולאחר האסון חזרה כדי להפעיל את המקום.
"לפני שבע שנים חיפשתי עבודה מעניינת וחברה משותפת של יונת ושלי אמרה לי, 'בואי נלך ליונת'. את המקום ניהלה במשך שלוש שנים, עד שהחליטה לעזוב כי רצתה לשנות כיוון. "יונת הכי תמכה בי ונפרדנו באהבה. היא ניסתה להחזיר אותי כמה פעמים ולא רציתי אבל אחרי 7 באוקטובר זה שונה. ידעתי שאין פה מי שיכול לנהל את הנגרייה. כששמעתי שהחבר'ה שהיו צמודים ליונת – מוטי ויצמן ואיציק אוחנה – חזרו לכאן פיזית לעבוד, וגם צליל דביקר שיושבת בים המלח חזרה לעשות את ההזמנות, אמרתי, 'אני באה, גם על תקן מתנדבת'".
הנגרייה שייכת לקיבוץ בארי, יש לאילנית יועץ חיצוני שמתנדב מתחילת המלחמה ועוזר לה, בנגרייה מכינים עכשיו העובדים שלל רהיטים חדשים לפי שרטוטים ועיצובים שיונת השאירה אחריה, שהטעם המיוחד והמרגיע שלה, כמו גם דמותה היפהפייה, מתנוססים מכל עבר. "אנחנו צוות קטן, בחודשיים הראשונים עבדתי עם מתנדבים שהבאתי לפה, סיפקנו את ההזמנות שיונת התחייבה אליהן לפני 7 באוקטובר. לפני חודש וחצי פתחנו גם את האתר והוא פתוח להזמנות חדשות. להגיד לך שזה פשוט? לא. יונת הייתה זו שמוכרת, מדברת עם הלקוח. לא פשוט להיכנס לנעליים שלה. היום סגרתי עסקה ואני כל כך גאה, זה הכל בזכות דברים שלמדתי מיונת".
מי שהקים את הנגרייה הוא חנן בשוראי, אביה של יונת, נגר ותיק שעד לפני שנתיים עוד הגיע לעבוד בנגרייה. חנן היה קשור מאוד לבתו ולחתן שלו ,"דרורי" בפיו. כעת הוא נמצא במלון בים המלח, שבור ממותה של יונת ומחטיפתו של דרור, "אבל הוא מאוד שמח שהנגרייה חזרה לפעול. העובדה שאנחנו ממשיכים את מפעל חייה של יונת משמחת אותו".
גידולי רוני, עין הבשור
איתן נקר, הבעלים של גידולי רוני, משק חקלאי תאילנדי ומסעדה, הופתע לגלות שלמרות שהאזור ריק מתושבים - המבקרים ממשיכים להגיע
ב־6 באוקטובר, קצת אחרי חצות, עשרות תושבי העוטף ואורחיהם עוד חגגו ורקדו במסעדה התאילנדית הוותיקה במושב עין הבשור. "המסעדה הייתה מפוצצת", נזכר איתן נקר, הבעלים של גידולי רוני, משק חקלאי תאילנדי שבו נמצאת המסעדה. "בשבת בבוקר הגעתי עם העובד שלי לסדר הכל וב‑6:30 התחיל הירי הרקטי החריג. שלחתי את העובד הביתה והחלטתי לא לפתוח. ב‑7:00 הגיעו הודעות על מחבלים ביישובים סמוכים, כיתת הכוננות התארגנה, וגם אנחנו זיהינו שהירי הקרוב ושאלה לא הנשקים של צה"ל. ב‑7:40 הגיעו 30 מחבלים רכובים על אופנועים ודוהרים בטויוטות לבנות והתנהל קרב שבו נפצעו שני חברים מכיתת הכוננות. פינינו אותם לתוך המסעדה לטיפול רפואי ראשוני. בדיעבד שמענו ששבעה אורחים שהיו במסעדה בערב הקודם נהרגו, וכן שניים מחברי המושב".
רוני מדגיש שפניו אל העתיד: "שיפצתי כדי להפוך את המסעדה למזמינה יותר כדי לשפר את התחושה של כולנו. האזור עדיין בהלם, בכל מה שמערבי לכביש 232 אנשים לא חזרו הביתה, אין להם לאן לחזור. אז נכון שהאזור עדיין ריק, אבל מגיעים סועדים מהמרכז והצפון ומפרגנים, וכמובן כל החיילים פה בסביבה שבאים לאכול אצלנו", הוא מספר. "מאוד הופתעתי מכמויות הסועדים והוספתי ימי פעילות. אנחנו עובדים שישה ימים בשבוע, וכמובן ממשיכים לגדל גם את כל הגידולים שעליהם מבוסס התפריט. כשאשתי נוי, שהיא מצפון תאילנד, ואני הקמנו את החממות לגידולים תאילנדים לא ידענו שהדוכן הקטן שלנו יהפוך יום אחד למסעדה. המטרה המקורית הייתה לשווק את הירוקים למסעדות אחרות, והיום המסעדה היא חלק מהמשק", הוא אומר, וכולם מוזמנים.
