בין הלוחמים של חטיבה 7 שיצאו מחאן-יונס בלט גם רב מזוקן וצעיר, בשנות ה-30 המוקדמות לחייו: סרן הרב משה חיים מקמל, רב החטיבה. לרב מקמל נחשפתי לראשונה מעט אחרי טבח שמחת תורה, כשכיכב בתמונה שחרכה את הרשת מרגעי הכניסה של חיל השריון לרצועת עזה: הוא תועד תוקע בשופר, כשטנק נראה מאחוריו בתוך גל חולות ואובך כבד. לאחר אותה תקיעת שופר אמר הרב פרקי תהלים עם כלל הלוחמים, בתפילה עמוקה להצלחה והצלה בתופת העזתי. היו שם הרבה דמעות ורגשות מעורבים.
לאורך כל חודשי החורף, חודשי הלחימה הקשים בבוץ העזתי, הרב מקמל היה איתם, עם הלוחמים הגיבורים, ובקושי ראה את בני משפחתו. הוא ליווה אותם יום-יום והעניק להם מטענים גדולים של רוח מסורת יהודית, רוח של אור, רוח של אמונה. הוא גם דאג להדליק איתם נרות חנוכה, לקרוא להם את מגילת אסתר, ואפילו השיג עבורם ספר תורה מיוחד. והיה גם רגע מתוק מדבש: הרב הביא ללוחמים משלוחי מנות שהכינו תלמידות בבית ספר חב"ד בחיפה, באופן אישי לכל חייל וחייל.
הרב מקמל הוא אחד הרבנים הצבאיים המוכשרים, שאחז בנשק הרוח לכל אורך תקופת הלחימה. כמוהו יש עוד עשרות רבות של רבנים צעירים או ותיקים שלא עזבו לרגע את הכוחות בשטח וסייעו לחיילים במסירות אין-סופית.
"המרכיב החשוב ביותר בכוח שלנו היא הרוח", אמר לי עזרא יכין, ניצול פרעות תרפ"ט בן ה-95, החייל המבוגר ביותר בצה"ל, כשעלה על מדים מיד אחרי הטבח הנורא. "הרוח של אהבת ישראל ואהבת הארץ. זו הרוח של המכבים; זו הרוח של לוחמי תש"ח שלחמו איתי. לעם ישראל יש תפקיד - להביא אור לאנושות, מול אויבינו שמנסים להחשיך את האנושות. עם האור של כל אחד ואחד מאיתנו, אני בטוח שהאויב ישלם על מה שעולל לנו, ובעזרת השם נעשה ונצליח".
הפער האדיר בין רוח הגבורה המרגשת הזו שמאחדת בין כלל החיילים ומביאה אותם לניצחונות רבים בשדה הקרב לבין השיח הרעיל שמפלג וכובש כל חלקה טובה בשטח האזרחי ומדרדר אותנו למלחמת אחים, הוא בלתי נתפס. אחרי כמה חודשי הפוגה, נראה שיותר מדי גורמים שועטים למחוזות הרעים של 6 באוקטובר, בלי למצמץ לרגע, לעצור ולחשוב על ההשלכות שמסכנות את כולנו. רק לדמיין את סינוואר ונסראללה רואים עם אחד, חזק ומלוכד סביב מטרה משותפת של מיגור האויב השטני. רק לחשוב איך מדינות העולם היו מתייחסות אלינו כשהיו רואים מדינה שבה אין מחנאות בעת מלחמה. רק לפנטז איך הלוחמים בשטח היו מרגישים כשמאחוריהם עם אחד שנותן להם גב יציב ללא סדקים, ללא פלגנות וללא תככים.
חצי שנה למלחמה, ונראה שכל חיבור אפשרי שנוצר בין שבטי ישראל מאז הטבח הנורא הולך ומתפוגג לו, בחסות פוליטיקאים שחיים בקמפיין, לשעברים ממורמרים ומרעילי בארות למיניהם. הלוואי שגם בתוכנו, בעם, יהיו דמויות מאירות כמו הרב מקמל - שיחברו בינינו, שילכדו אותנו ושיעניקו לנו מהרוח הנפלאה הזו שתזכיר לכולנו מיהו האויב האמיתי שלנו.
מנחם כהן הוא עורך בתקשורת החרדית
