בטלפון, כשהוא נסער מהתקיפה האלימה והאכזרית, חזר שאול גולן כמה פעמים על תחינתו בפני תוקפיו: "אמרתי להם - 'אני יהודי כמוכם', 'אני יהודי, אל תפגעו, אני יהודי', אבל זה לא עזר. הם היו משהו כמו 30 רעולי פנים והם קיללו אותי - 'יהודי?! אתה לא מתבייש? אתה בוגד!'"
הוא בן 74, זקן שבט צלמי וכתבי השטח. שנים אנחנו נוסעים יחד ואני מתגאה בו בפני כל, "הבחור הזה היה כבר מילואימניק כשהמצרים חצו את התעלה ב-73', ותראו אותו איך הוא רץ ומשאיר אותי לרדוף אחריו עם הלשון בחוץ".
מי שלא התנסה בעבודת השטח של צלמי העיתונות לא יבין את רמת האדרנלין והעניין שהמקצוע הזה מספק. רמת ההתמכרות מקשה מאד על הפרישה. שנים אחרי יציאתו לגמלאות, שאול גולן לא מסוגל לשבת בבית רגל על רגל, ליהנות מהחיים והנכדים. במקרה שלו הוא נהנה מאד מהנכדים יומיים-שלושה בשבוע, אבל עדיין צריך מאוד את השטח. בכל שבת הוא יוצא עם הקטנוע ותר את השטחים. יכול היה לנסוע למחוז ילדותו בעמק בית-שאן, לטייל בדרום או בצפון, אבל שם משעמם מדי. ללב ליבו של הסכסוך, האזור המוכר כזרוע מאחזים וחוות רועים בסמוך לכפרים הפלסטיניים בשיפולי ההר היורדים אל הבקעה, לשם הוא נמשך. כל שבת הוא שם. לבד, רק הוא. מכיר אנשים בכפרים ובקהילות הרועים, בכל נסיעה שלנו לאזור הוא מצביע על מקבץ בקתות ואוהלים וזורק "הייתי שם בשבת". גם אתמול נסע. מודע לחיפושים אחר הנער הנעדר בנימין אחימאיר שיצא בשישי לרעות את העדר מחוות מלאכי השלום ולא שב, שאול הבין, בלי שביקשו ממנו מהמערכת שייסע, ששם הוא צריך להיות. במהלך החיפושים בשישי נכנס הצבא לחיפושים בכפר אל-מועייר. גם קבוצות מתנחלים הצטרפו ל"פעילות" בכפר. במקום פרצו עימותים. המתנחלים הציתו רכוש. הפלסטינים דיווחו על הרוג, ג'יהאד אבו-עליא, ועל 25 פצועים. הצבא מסר ששלושה חיילים נפצעו קל. עם חשיכה הופסקו החיפושים והם התחדשו בשבת עם אור ראשון.
מי שמכיר קצת את האזור, את חוות הרועים והמאחזים שקמו שם בסמוך לכפרים, יודע שזה לא אזור שלֵו. הוא נראה כך במבט ראשון, הנוף מרהיב והפריחה בעונה הזו עדיין מכסה את מרבית השטח, אבל זה אזור רווי שנאה ואלימות שמתפרצת כשגרת יומיום ולא מגיעה אל מבזקי החדשות. המאבק על הקרקע והשתלטות המתנחלים על שטחי המרעה הדוחקת את הרועים הפלסטינים מהאזור אינם מרשם ליחסי שכנות טובים. מכוניות מתנחלים נרגמות כאן באבנים בתדירות גבוהה וגלעדי אבן בצידי הדרך משמשים כאנדרטה לנרצחים בפיגועי ירי. גם הפלסטינים בכפרים מותקפים קבוע, חווים אלימות מתנחלים כלפי רכושם. לעיתים האלימות הזו נגמרת בפצועים. השיא היה ביולי 2015 בכפר דומא שבו נשרפו למוות שלושת בני משפחת דוואבשה והבן הגדול נפצע קשה מכוויות בפיגוע שבו הורשע עמירם בן אוליאל.
על רקע ההיסטוריה הגזרתית ויחסי השכנות כאן, היה ברור שבעקבות היעלמותו של אחימאיר השטח יבער. הצבא והמשטרה כמו תמיד מגיבים באיטיות אל מול אלימות מתנחלים. אין צורך לדמיין בכלל מה היה קורה אילו קבוצת פלסטינים רעולי פנים וחמושים הייתה מגיעה אל אחת התנחלויות באזור כדי לפגוע בתושבים. הם לא היו מצליחים בכלל להתקרב. אבל למועייר ולדומא הגיעו אתמול ושלשום קבוצות מתנחלים, הציתו בתים ורכבים, וכוחות הביטחון לא עצרו בעדן. עם הגעת המתנחלים אתמול לדומא ואל-מועייר, הוזעקו אליהם כוחות צבא ובמקום פרצו עימותים שכללו ירי חי וגז מדמיע. הסהר האדום הפלסטיני דיווח על שלושה פצועים באל-מועייר וכן על חמישה פצועים מירי בדומא. משרד הבריאות הפלסטיני דיווח כי מצבו של אחד הפצועים אנוש. שאול גולן היה שם. הוא הספיק לצלם בתים שהועלו באש בידי מתנחלים עד שקבוצה של רעולי פנים הבחינה בו. הוא תיעד אותם, תפס אותם בשעת מעשה. והם לא היססו כאמור להכותו תוך כדי שהוא מתחנן על חייו. הוא זוכר שאחד מהם הורה לחבריו: "לא בפנים, לא בפנים, שלא יהיו לו סימנים בפנים". הם חבטו ובעטו באיש מבוגר, בגיל של הסבא שלהם, וסנטו בו בשנאה שוב ושוב שהוא "בוגד". לאחד כזה שוברים את הידיים.
