האם ישראל, להלן הממלכה, עושה הכל להחזיר את החטופים?
קצת-הרבה-המון באיחור נזכרנו לשאול, לשאול על באמת, לא כי צריך – אלא מתוך דאגה כנה שאולי איחרנו את המועד, שאולי איחרנו אפילו בלתבוע תשובות.
עזיבת מרבית הכוחות את עזה מביאה הרהורים; והמו"מ התקוע מביא הרהורים; והעובדה שעוד אמירה מבית היוצר של שמש העמים שלנו, "ניצחון מוחלט", מתבררת כריקה מביאה הרהורים ("אני מזהיר את הציבור כמו שיש אזהרה על קופסאות סיגריות לא לצרוך את זה", אמנון אברמוביץ' התריע ב"אולפן שישי" של ערוץ 12 מפני הסיסמה "כפסע מניצחון").
ומסתבר שאין ברירה אלא להיות עם יד על הדופק אם באמת נעשה הכל להשבת החטופים. זה לא שיש פה הנהגה שאפשר לסמוך עליה. ואולי, עם יד הפעם על הלב, איחרנו בלבדוק, לחקור, לתבוע דין וחשבון.
לכן דברי הפתיחה של דני קושמרו ב"אולפן שישי", גם אם באו באיחור, היו קולעים, והתמקדו בראשים הנכונים. "שלושת האישים האלה, ראש המוסד דדי ברנע, ראש השב"כ רונן בר, האלוף ניצן אלון, הם יודעים את האמת. הם השליחים שלנו, של הציבור. צאו ואמרו מה קורה. אם יש שיקולים פוליטיים במו"מ דברו אלינו, עכשיו, לא אחרי שתפרשו. מה שקורה לחטופים זה גם אחריות שלכם", תבע קושמרו.
האנשים הללו וגם אחרים – גלנט, גנץ, איזנקוט, כל מי שעל ההגה ועל האמת או בפאתיהם - חייבים לנו דיווח, התרעה. ככה זה עובד בחברה דמוקרטית; גם בחברה דמוקרטית פצועה. קצת שכחנו כי הרגילו אותנו למשהו שמתנהג אחרת. מוחלש יותר. מפוחד יותר. מושתק יותר. מלוכני יותר. ישראלי פחות. ואולי זה קצת נאיבי מצד קושמרו, מצידנו, לצפות שיעדכנו אותו במה שבאמת מתרחש. או מתקלקל. אלו ששם עשו את זה לפני 7 באוקטובר? אולי אם היינו יודעים למה הכוונה ב"סכנה ברורה ומיידית" של גלנט, משהו היה נראה אחרת. אולי.
נכון, לא הכל תלוי בנו, יש צד נוסף במו"מ לשחרור החטופים, צד אכזר. זה משהו, אגב, שבכל דיון תקשורתי נוהגים לומר כמעין הקדמה הכרחית, לפני שניגשים לצד הישראלי. ועדיין, אנחנו אחראים לפחות על הצד שלנו בהתנהלות, במו"מ. ומה שיוצא החוצה, המעט שיוצא, נשמע רע.
לחטופים, למשפחותיהם, לנו, לאתוס היהודי שלנו – מגיעה האמת. אנחנו לא צריכים להתבסס על שברי עדויות, תוך כדי עיוות קול, שמגיעים יום קודם בתוכנית "עובדה". עדויות שבניגוד לדי-אן-איי של התוכנית, פחות חושפות עובדות, יותר אווירה. ועדיין, גם זה עולם ומלואו ביחס למה שידוע. אבל הימים נוקפים. וככל שהזמן חולף פחות ברור עד כמה ראש הממשלה ער לחוב הלאומי והאישי שלו לחטופים. והאם אלה שסביבו מודעים לאחריותם להתריע.
אמירות כגון "את העסקה שתהיה אולי בקרוב יכולנו לעשות לפני חודשיים" נשמעות ללא ייחוס ב"עובדה", בממלכת העמימות שתיקה – ואנחנו, העם, הדמוקרטיה, מחוץ לאירוע. ואין מי שיקום וימשוך לנו בדש המעיל.
בקטנה
היית ילד שיודע לשקר? הלכת פעם לטיפול? רוני קובן חפר את יוסי כהן ב"פגישה עם רוני קובן" בכאן 11, ועוד בזמן שהאיראנים על הגדרות. "זאת פעם ראשונה שאני יושב על ספה", כהן השיב. מה שצריך לעבור פה כדי להיות ראש ממשלה.
