ימים אלה, בין ציון תשועת פורים לגאולת פסח, מזמינים עיון במושג ה"נקמה" בתרבות שלנו. ובמיוחד השנה.
היחס לנקמה ביסודות המסורת שלנו הוא לכל היותר אמביוולנטי. אמנם יש ציווי לנקום בעמלק באכזריות רבה, ושאול ננזף על כך שלא ערך את הנקמה כראוי (אם כי, יש לשים לב ששאול בסוף אכן חס על אגג, וכן שאגג זה היה רוצח וחרבו "ֹשיכלה נשים"). אך כנגד זאת יעקב נוזף בשמעון ולוי על הריגת אנשי שכם כנקמה על אונס דינה, וחוזר גם בערוב ימיו לבקר אותם בחריפות גדולה: "באפם הרגו איש [...] ארור אפם כי עז". דוד פסול מלבנות את בית המקדש כי "דמים רבים שפכת", ורק בנו שלמה, שבזמנו - ובשמו - שלום, ראוי לכך. אברהם מבקש מאלוהים שלא יְכלה צדיק עם רשע בסדום. עבדי מלך ארם אומרים לו (בספר "מלכים") כי ידוע שמלכי ישראל "מלכי חסד הם" ולכן יש סיכוי שיחוסו על חייו למרות היותו התוקפן. בספר "יונה" האל מעדיף שבני נינוה יחזרו בתשובה, מאשר לכלותם (וחז"ל הוסיפו: על אף שאשור, שבירתה נינוה, עתידה להגלות את ממלכת ישראל). שמשון, שמבקש להינקם נקם כל אחת משתי עיניו, הרי זכאי לעשות כך, בהיותו שבוי ומושפל במסיבת ראווה.
אם לדלג מהמקרא למשורר הלאומי העברי נמצא גם בשירתו של ביאליק את האמביוולנטיות היהודית ביחס להפעלת כוח בכלל ולנקמה בפרט. בשיר מ-1896 הוא מבטא את הסלידה היהודית מאלימות בשורה מפורסמת: מִהְיוֹת כְּפִיר בֵּין כְּפִירִים אֶסָּפֶה עִם-כְּבָשִׂים. כלומר, אם הברירה היא בין להיות אריה טורף לכבש נטרף - אעדיף להיות כבש. אך בשיר מ-1898 הוא קובע כי אם ניעורה בכל זאת תאוות נקם בעם ישראל היא עדות לעוצמת הרדיפות שסבל העם: אֵין זֹאת, כִּי רַבַּת צְרַרְתּוּנוּ,/ [...]אִם-נֵעוֹר כָּל-הַגּוֹי וַיָּקָּם / וַיֹּאמַר: נָקָם! מאידך, כולנו זוכרים את משפטו על כך שיש דבר מה חסר טעם בלקרוא לנקמה על רצח ילד קטן, כי כזו לא ברא השטן ("על השחיטה", 1903). ויחד עם זאת בפואימה הגדולה, "בעיר ההריגה" (1903), ביאליק מתפלץ מאוזלת היד של היהודים, מ"בני בניהם של המכבים" שמתחבאים בחוֹרים.
בחו"ל וגם בארץ מטיחים כלפי ישראל שהיא יצאה למסע "נקמה" בפלסטינים אחרי הטבח של 7 באוקטובר. חלק ניכר מהאמירות וההאשמות הללו סובל מערפול מושגי ומוסרי. כשמדברים על נקמה יש לערוך כמה הבחנות בסיסיות: הבחנה בין נקמה באשמים, שהיא בפשטות סוג של צדק, לבין נקמה בחפים מפשע; הבחנה בין נקמה להגנה עצמית, הכוללת מעשי הרתעה מפני תוקפנות עתידית; הבחנה בין דיבור למעשה (דיבור על הטלת פצצת אטום הוא חמור, אך לא כמו המעשה, כמובן); הבחנה בין נקמה בנפש לנקמה ברכוש; ולבסוף, בהגדרה, "נקמה", בהיותה תגובתית, חמורה פחות מתוקפנות רצחנית יזומה. רובה ככולה של התגובה הישראלית על המעשים שנעשו לנו ב-7 באוקטובר היא "נקמה" המחפשת לענוש את האשמים (ואגב, "אשמים" בהחלט גם רוב תושבי עזה, תומכי חמאס והטבח, ועם זאת יש להבחין בחדות בין דרגת החומרה - ולפיכך העונש - של רצח לזו של תמיכה בו) או "נקמה" שהיא בגדר הגנה עצמית ונעשית להרתעה.
נכון, עלינו להישמר מנקמה בחפים מפשע (או נקמה לא מידתית באשמים באשמה קלה יחסית), שאינה נגזרת מהחובה שלנו לענוש אשמים או מצורכי ההרתעה שלנו; כמו גם להיזהר מנקמה מוצדקת מוסרית, אך לא רציונלית ומביאה נזק.
אך לא כל מה שנראה כנקמה הוא נקמה ולא כל נקמה פסולה.
ובחזרה לפורים ופסח: במגילת אסתר, פשט המקראות אינו מדבר כלל על נקמה, אלא על היתר להגנה עצמית שהתיר אחשוורוש ליהודים "לעמוד על נפשם". ואילו בפסח, למרות שגם שם מדובר בהגנה עצמית מובהקת, חשוב לתלמוד באופן מדהים למדי לספר לנו על האל שנוזף במלאכים השמחים על טביעת המצרים בים סוף: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!".