ליל הטילים שחווינו זה עתה החזירני 33 שנים אחורנית, למלחמת המפרץ הראשונה, ואני אז מזכיר הממשלה - אותו לילה שבין 17 ל-18 בינואר 1991 שבו העירתני עוזרתי אתי ברנט לאזעקות, בראשית מתקפת טילי הסקאד מעיראק על ישראל. כמו הפעם מול איראן, לא הייתה זו הפתעה; המשבר עם עיראק החל באוגוסט 1990, עם פלישתה לכוויית, וכל אותו קיץ, סתיו וראשית החורף היינו בהכנות למלחמה אפשרית, לרבות פגישת תיאום בין ראש הממשלה יצחק שמיר למלך ירדן חוסיין בדצמבר 1990, שבה נכחתי. את המלחמה בעיראק ניהלה ארצות-הברית באישור מועצת הביטחון ואירגנה קואליציה בת 34 מדינות, ובהן מצרים, והחלה במתקפה על עיראק ב-17 בינואר. ה"מתנה" לישראל הייתה מתקפת טילי הסקאד, שגבתה חיים (למזלנו מעטים, בכאב) ונזקי רכוש רבים.
הדילמה שעמדה בפני ממשלת ישראל הייתה אם להתערב במלחמה. הסיבה העיקרית לחיוב הייתה האתוס וההרתעה: הייתכן שאנו מותקפים ולא נשיב מלחמה שערה? ומה על ההרתעה כלפי אויבינו? גם בציבור, שהתהלך צמוד למסכות מגן ותוך כדי שתל-אביב מתרוקנת מדי צהריים, הייתה תחושת "ברווזים במטווח" ורצון להגיב. מנגד, ארצות-הברית לחצה מאוד שלא להתערב מחשש שהקואליציה המורכבת שלה תתערער.
מלבד שיחות שר הביטחון משה ארנס עם מזכיר ההגנה דיק צ'ייני, נשלח לישראל סגן מזכיר המדינה המאוד ידידותי לארי איגלברגר (מזכיר המדינה בייקר לא ביקר בארץ, באופן חריג ותמוה, מאז מינויו בינואר 1989). איגלברגר נפגש עם כל הדרגים, סייר במקומות פגיעת הסקאדים - ושידר אמפתיה, אך "החזיק את היד" כנגד התערבות. זכורני ערב אחד, לאחר שישבנו במשרד ראש הממשלה וניסחנו משהו, נפרדנו והוא נסע למלונו. בעודי נוהג הביתה נשמעה אזעקת סקאד. אחר שווידאתי שלום המשפחה, התקשרתי אליו ושאלתי אם הוא עוטה מסכה. הוא לא הקפיד על כך. בירושלים אכן הייתה תחושת ביטחון רבה יותר.
נכחתי בהתייעצויות בדרגים בכירים מאוד, שבהן לחצו שר הביטחון משה ארנס ומפקד חיל האוויר אלוף אביהו בן-נון על שמיר להתערב, והיו תוכניות קונקרטיות של חיל האוויר וכוח מובחר. הרמטכ"ל דן שומרון היה לדעתי מסויג. שמיר הקשיב בסבלנות, אך לא זרם. בישיבת ממשלה שנערכה באופן חריג בשבת בתל-אביב דיברו שרים רבים, בהם אנשי צבא מהוללים, למען כניסה למלחמה; אך שמיר הכריע אסטרטגית כנגד שר הביטחון (שכעס) וכנגד שרים רבים - וישראל לא הצטרפה. המצב לא היה פשוט, בממד ההיסטורי וההרתעתי. הייתה זו החלטה לא פופולרית אך הוכחה כנכונה. שמיר סבר כי במאזן השיקולים, יתרוננו היחסי במקום שבו ארצות-הברית (בעיקר) ועוד מדינות רבות לוחמות בעיראק, אינו רב, אם בכלל. מן הימים ההם ניתן להפיק לקחים גם היום, בצו השכל הישר.
ועוד סיפור קטן: באחד ממוצאי השבתות תוך כדי המלחמה חזרתי מבית הכנסת ועל כתפי ערכת המגן, והנה טלפון מראש הממשלה שאבוא בדחיפות לביתו; אחר הבדלה הגעתי. היה גם מנכ"ל משרדו יוסי בן אהרון. מסתבר שבליל שבת הגיע השגריר האמריקאי אוהב ישראל ביל בראון לבית ראש הממשלה, ועימו מסר חמור ומוגזם בתכלית, בעקבות דברים שאמר השגריר זלמן שובל בוושינגטון בנושא היחס האמריקאי לערבויות לקליטת העלייה. המסר היה מן הנשיא בוש האב ומזכיר המדינה בייקר, שיחסם היה צונן במובנים שונים. השגריר בראון סיפר לי לימים כי ניסה לשכנע שלא לשלחו, בוודאי לא בליל שבת תוך כדי מלחמה, אך נצטווה. שמיר נועץ בנו כיצד להגיב, ולאחר שהכריע והטיל עליי לנסח תשובה - נשמעה אזעקה. ישבנו בחדר האטום בבית ראש הממשלה, הוא, רעייתו, בן אהרון והמאבטח, במסכות, ואני קורא באוזניהם את הניסוח. לא אשכח את שמיר מנענע בראשו, עטוי המסכה, לאישור.
מסר התשובה נשלח, ולמחרת הזמנתי את השגריר כדי להביע דעה אישית חריפה על הדרך שנקטו. זמן לא רב לאחר מכן החל בייקר במסעות דילוגים לארץ, שהולידו את ועידת מדריד - שאחד מתוצריה היה לימים השלום עם ירדן. לפי הנמסר, היחסים שנרקמו עימה במישור האסטרטגי הועילו עתה בהקשר האיראני - ואם כך יש שכר לפעולתנו מלפני שלושה עשורים.
לא אוכל שלא לחתום בתפילה ובייחול לשיבת החטופות והחטופים, ולחג חירות שיהא כשר וחרף הכל גם שמח לכל בית ישראל.
