עד לא מזמן, תקופת בני ישראל במצרים נראתה לנו רחוקה. חלק מנחלת ההיסטוריה. היום אנחנו פתאום מרגישים קרובים לשעבוד, לשבר ולזעקה הגדולה והמרה.
אנחנו יכולים לחוש היטב את חוסר היציבות כשיש לנו עדיין חטופים בעזה ובני משפחה הלוחמים בזירות השונות. עבור משפחות רבות, ליל הסדר הזה יהיה מלא בדמעות וגעגוע. גלות של עם שעדיין רודפת אותנו. יש לנו ארץ ומדינה בעזרת השם, אבל החושך עוד קיים סביבנו וקשה לראות את האור.
איבדתי עבור המדינה שלנו חמישה מבני משפחתי, כשהאחרונים שבהם נפלו במלחמה הנוכחית: בן דודי אלחנן קלמנזון ז"ל שיצא להציל אזרחים בבארי, ואחי הקטן, סגן פדיה מרק ז"ל, שנהרג בעזה ב-31 באוקטובר. הכאב בחיי הוא עצום, החושך הוא גדול, אבל אני מזכירה לעצמי שיש משהו גדול מאיתנו. העם שלנו חי, מנצח בכל יום מחדש.
חייו של משה רבנו החלו במקום הנמוך ביותר. הטלת גזר דין מוות על כל בן זכר שנולד ליהודים במצרים. חושך מוחלט. לא תהיה המשכיות לבני עמנו, הנמצאים גם ככה תחת עול העבדות. בלית ברירה, אמו של משה שולחת אותו בתיבה קטנה על היאור בתקווה שיישאר בחיים. במקרה, או שלא, משה מגיע לבית פרעה. זוהי נקודת אור קטנה, לפחות משה הגיע לחוף מבטחים. ברמה הפרטית הוא חי. וסוף טוב לסיפור.
אך כשאנחנו מסתכלים בראייה רחבה יותר, בפרספקטיבה של שנים, אנו מבינים שיש פה תוכנית גדולה יותר מסיפורו הפרטי של משה. ההגעה של משה לבית פרעה והישרדותו הפכו להיות נקודת מפנה בהיסטוריה של כל עם ישראל. הוא הדרך של בני ישראל לצאת ממצרים - הגלות אליה יצאו מתוך רעב ועוני. הציווי להשליך את הילדים ליאור הביא לכך שמשה הושט בתיבה, הגיע לבית השליט וכך למעשה הגיע אל מימוש גורלו להוציא את עם ישראל ממצרים.
החושך נשאר חושך. ההקשר לא ישנה אותו. אבל הוא חלק מהדרך לאור. סיפור יציאת מצרים אינו מסתיר את הכאב העצום והגדול. ברור שהמשפחות הרבות שנקרעו מילדיהן כאבו וליבן נשרף. אך במקביל, הכאב הזה הוביל אותנו ליציאת עם ישראל כולו לחופשי ולהפיכתו לעם הנבחר אשר לאחר מכן קיבל את התורה מסיני ועלה לארץ המובטחת.
אנו שרויים במציאות שאיננו רואים בה את האור עדיין, אבל סיפור ההגדה מזכיר לנו את סיפור עמנו. תמיד ינסו לפגוע בנו, ותמיד אנו נישאר העם הנבחר שמנצח וממשיך. נגיע אל האור, בדרכים נסתרות. עלינו להתמקד בעתיד ילדינו, בעתיד עמנו, להבין שאנחנו חלק מתהליך גדול, מטלטל ומרגש של עם שנלחם על ארצו.
בסביבתנו ניצור אנחנו את הטוב. נחמיא, נאהב ונשמור על חיוך ותקווה; ומול האויב - נהיה חדים וברורים. נבהיר לו שאנחנו עם של נצח! עם שלא מתקפל ולא מרים ידיים, לא משנה כמה הלב כואב וחסר.
העובדה שאנו יושבים כעת בבתים שלנו וחוגגים את הפסח, מנציחה את הניצחון שלנו על חמאס. את ניצחון הרוח של עמנו! יש לנו עדיין חטופים וחללים שאיננו שוכחים, החושך עדיין כאן, אך עלינו לשמור על תקווה. להרים ראש, לעטוף את הרגש באהבה וחמלה, להביט אל האופק ולדעת שהאור עוד יהיה.
"בכל דור קמים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם". הקדוש ברוך הוא נמצא, יש תהליך שלוקח זמן. האור עוד יגיע.
אורית מרק אטינגר היא מרצה, אשת תקשורת וסופרת
