באמת של האמת לא הייתי לחוצה. חזרתי מלאת אנרגיות מסופשבוע שבו דווקא כן הצלחתי טיפה להתנתק, ועמדתי בלילה במרפסת כשמטוסים טסו מעל הראש כאילו מתכוננים למפגן יום העצמאות.
“איזה חוסן נפשי” חשבתי לעצמי, ״וואו״, מה שחצי שנה של מלחמה עושה לבן אדם, ב-7 באוקטובר כבר עשית טלפונים ועברת ארבע דירות בשבועיים, והנה את, בלי ממ"ד, עומדת במרפסת בערב כזה. נזכרתי באבא שלי שסירב לשים מסכה בסקאד הראשון במלחמת המפרץ, נזכרתי בלחץ של אמא שלי, טילים כימיים מעיראק, כן-כן זה מה שאמרו שיהיה, חשבתי לעצמי שיותר גרוע ממה שקורה עכשיו כבר לא יכול לקרות.
כל מה שיש לי לעשות הוא להיכנע לסיטואציה, להיות קרת רוח ולרוץ עם הילדים שתי קומות במדרגות,
לחצות שני כבישים ולהגיע לחניון. זה אפשרי, הם נתנו תשע שעות התרעה. חשבתי על זה שבבוקר קמנו כאילו כלום, כועסים על האין מסגרות מנסים להתנהל בתוך חוסר ההתנהלות, לחפש ודאות איפה שאין.
כל מדינה אחרת שהייתה חווה כזה ערב הוא היה נחרת בלב. ובזיכרון. ושבוע אנשים לא היו יוצאים מהבית. ואז שבוע היו מוציאים את כולם לרגילה כדי להתאושש קצת.
ופה, יוק.
אנחנו עוברים אירועים של עשורים תוך שנה וחצי.
הייתי בעבודה ברדיו, עשינו תוכנית, לירון ויצמן ואני, ועוד לפני שהכל התחיל לירון אמרה שנראה לה שלא תהיה "התוכנית הבאה". ואני כהרגלי אמרתי, "תהיה, תהיה".
ואכן הייתה. כי אנחנו חולי עבודה. אולי בגלל זה גזרו עלינו שבת כי ידעו שלא ננוח דקה אפילו. גם אחרי לילה בלי שינה ועם פחד קיומי.
התקומה מליל הבלהות הייתה מוחלטת, כמו התאוששות של הצמח שושנת יריחו. מכירים? הוא מצליח גם אחרי התייבשות כללית לחזור ולנבוט. מספיקה טיפה אחת של מים, גם אחרי שנים של יובש והוא פורח.
"איזו התרוממות רוח!" חשבתי לעצמי. זו רוח הציונות ממש. ופתאום כל תפיסת המסוגלות והגאווה כבו. כל האופוריה על כוחנו מול אויבינו התפוגגה.
מה עם החטופים? למה אנחנו נותנים להם להיות כמעט 200 ימים ולילות של תופת ובלהה? איזה חג חירות יהיה לנו אם הם לא יהיו פה? איך אנחנו מאפשרים את זה?
לא איפשרנו ל-300 כטב"מים וטילים בליסטיים לפגוע בישראל, איפה העוצמה הזאת לשחרור החטופים? איפה?
