נעמי פולני, שנפטרה אתמול בגיל 96, לא הייתה הבמאית הבולטת ביותר בתרבות הישראלית, ובוודאי לא הפורה ביותר: את מספר ההפקות החשובות שביימה אפשר למנות על אצבעות יד אחת. אבל היא בוודאי הייתה אחת הדמויות המקוריות והמשפיעות ביותר: היא הייתה הראשונה, אולי אף היחידה, ששימשה גם כבמאית וגם כמפיקה מוזיקלית; היא עבדה עם כמה מהאמנים החשובים ביותר שפעלו כאן, ובראשם שייקה אופיר, יהורם גאון והגששים; והיא יצרה שפה בימתית ומוזיקלית שכמוה לא נראתה ונשמעה קודם לכן.
כשרואים העמדה בימתית של פולני, כששומעים שיר שהיא נכחה באולפן בעת שהוקלט, לא צריך לבדוק בקרדיטים כדי לדעת שזו עבודה של פולני. ראשית, לא היו אצלה סולנים: היא הייתה במאית של הרכבים. ה"יחד" אצלה היה יותר חשוב מהכל. לזמר יכול היה להיות קול נדיר ביופיו, אבל אצל פולני הוא נאלץ לשיר עם עוד ארבעה-חמישה אמנים. אולי יקבל סולו בשורה השנייה בבית השלישי. שנית, ההעמדות: אצל פולני גם תנועת הקמיצה ביד שמאל הייתה מתוכננת, שלא לדבר על האגודל ביד ימין, וכמובן הרגליים, המותניים, החזה, הכתפיים, הראש. הכול היה מעוצב ומדויק לפרטי פרטים.
אלא שהפרפקציוניזם הקיצוני הזה הוביל לבעיה הגדולה שלה: החזרות נמשכו יותר מדי זמן. פולני הייתה יכולה לעבוד שנה שלמה על תוכנית אחת, אולי אפילו שנתיים. במאי אחר מסוגל להעמיד מחזמר גרנדיוזי בתוך חודש וחצי - לפולני היה לוקח חודש וחצי רק כדי להחליט איך ייראו החולצות של הזמרות (והן תמיד היו רפויות, לא מבליטות שום איבר. גם המכנסיים לא היו צמודים. בהפקות שלה מעולם לא היה יותר מדי סקס-אפיל). נוצר מלכוד: מפיקים היו פונים לפולני עם הצעת עבודה, והיא הייתה אומרת שדרושה לה שנה של חזרות, מה שבדרך כלל היה מרתיע את המזמינים ומוביל לביטול ההפקה.
אם פולני הייתה פחות פרפקציוניסטית, פחות תובענית לגבי כל תנועה וכל תו, סביר להניח שהייתה יותר עסוקה ויותר עשירה. מכיוון שסירבה להתפשר, מצאה עצמה מחוסרת עבודה ונטולת פרנסה למשך שנים. המפיקה דליה גוטמן שכרה אותה מדי פעם לתוכניות טלוויזיה ורדיו בשנות ה-70 וה-80. הבמאי חנן שניר נתן לה תפקיד קטן בהצגה "איולף הקטן" שהועלתה ב"הבימה" ב-2006. היא הופיעה גם בסרט "מישהו לרוץ איתו" של עודד דוידוף, והיו עוד כמה הופעות אורח בסרטים. מעט מאוד, מעט מדי.
4 צפייה בגלריה
התרנגולים. מימין: ישראל פוליאקוב וגברי בנאי, יושב משמאל: שייקה לוי | צילום: נחום גוטמן
ובכל זאת, נשארה מורשת מפוארת. להקת התרנגולים, על שני אלבומיה (יחד עם תוכנית טלוויזיה שצולמה בבלגיה ושקיימת ברשת), היא יצירת מופת. החמציצים, שהוקמה מאוחר יותר, נכשלה מסחרית אבל השאירה שירים נפלאים ("שיר פרידה לקיץ", "דוד שמש ואנטנה גם", "מיהו המיילל ברוח" ועוד). באמצע שנות ה-70 הובילה את האלבום "משירי תנועות הנוער", שהצליח מאוד, ועד היום אפשר לשמוע בתוכניות נוסטלגיות ברדיו שירים מתוכו - "קסם על ים כינרת", "במזרח זורח ורד", "שאון התותחים נדם" ואחרים.
נשארו גם השירים של הצ'יזבטרון, הלהקה הצבאית הראשונה בארץ, שפולני הייתה אחת הכוכבות שלה ("היו זמנים", "דחילק מוטק'ה"). ומעל הכול מנצנץ שיר אחד, "קח את ליבי", אחד היחידים שפולני הלחינה בעצמה (למילים של חיים חפר). דרורה חבקין שרה אותו במקור, ולפני שבע שנים הקליטה פולני גרסה משלה ושיחררה לרדיו.
"אני לא יפה/ ואולי מכוערת... אני גלמודה/ וגם מאוכזבת", מודה בו פולני. ובפזמון היא מבקשת: "קח את ליבי/ הוא לא נחוץ לי יותר". לקחנו. קיבלנו. היה שווה.
