באחת הנסיעות של עדי גרוף, מחזאית בתחילת דרכה, לבסיס שבו שירתה כמדריכת חי"ר בבקעת הירדן, המיניבוס נעצר פתאום. "היה פקק בדרך, והיו שם מלא חיילים, מלא יריות, מלא צעקות", היא נזכרת, "פחדתי שאולי האויב יודע שאני במיניבוס ורוצה לחטוף אותי. עברו איזה 20 דקות עד שהודיעו במגפון: 'התרגיל הסתיים'. זה היה רק תרגיל על חדירת מחבל, ויכולתי להירגע. המיניבוס המשיך לנסוע ונשמתי לרווחה. תמיד, כשהייתי נוסעת לבסיס ביום ראשון בבוקר, פחדתי לעלות על האוטובוס, למרות שהיו עליו עוד מלא חיילים. הייתי מוודאת שיש איפשהו עוד חייל עם נשק, ותמיד הייתי בודקת שפנקס השבי שלי נמצא איתי בהיכון, לכל מקרה. שמרתי על הפנקס מכל משמר.
3 צפייה בגלריה
(עדי גרוף. "הרגשתי שמתישהו יגיע תורי, שזה רק עניין של זמן עד שיחטפו אותי" | צילום: עוז מועלם)
"בחודשיים הראשונים של הצבא", היא ממשיכה, "לא ישנתי כמעט כל הלילה. הייתי קמה חמש-שש פעמים, ותמיד אמרתי שזה בגלל שאחת הבנות נוחרת, אבל חוסר השינה המשיך גם אחרי שאותה חיילת לא הייתה איתי בחדר. בשבועיים הראשונים לשירות ירדתי מלא במשקל. כמעט שלא אכלתי. היו לי מלא תסמינים של פוסט-טראומה, אבל חשבתי שאני ממש בסדר. היום אני יודעת שגם לי יש פוסט-טראומה".
26 שנים שעדי גרוף סוחבת על כתפיה ירושה כבדה: אביה יוסקה גרוף נפל בשבי בספטמבר 1982, ישב בכלא בדמשק שנתיים ותשעה חודשים ושוחרר עם ניסים סאלם וחזי שי בעסקת ג'יבריל שבה שוחררו 1,151 מחבלים, בהם אחמד יאסין, שלאחר שחרורו הקים את חמאס.
3 צפייה בגלריה
האב יוסקה גרוף חוזר מהשבי בדמשק. "היה קשה לעמוד בחקירות ובעינויים", סיפר | צילום: ארכיון דן הדני
עסקת ג'יבריל, כמו עסקאות חטופים אחרות, נחשבת עד היום בעיני רבים כסמל לחולשה הישראלית בכל הקשור ליחס לשבויים וחטופים. לא רק המספר העצום של אסירים ששוחררו תמורת שלושה חיילים העסיק רבים, אלא גם המחיר העצום שהמדינה שילמה בשנים שלאחר מכן: רבים מבין משוחררי ג'יבריל עסקו והובילו טרור.
כשגרוף חזר מהשבי ונשאל ב"ידיעות אחרונות" על המחיר הכבד ששילמה המדינה תמורת שחרורו, אמר, "אני לא אכנס לוויכוח הציבורי. מה רוצים? שאחזור לכלא?!"
מאוחר יותר כתב על תקופת השבי, באתר "ערים בלילה", מילים שמזכירות כל כך את מה שמספרים החטופים ששוחררו לאחרונה משבי חמאס: "היה שם קשה, קשה מאוד - לחיות בתוך צינוק מבודד ואפלולי, לעמוד בחקירות ועינויים, להיאבק נואשות בשמירה על שמץ שפיות, להילחם בחרדה, בפחד, בבדידות, בשעמום, בדיכאון, בנרפות, ובעיקר בניתוק".
שנים ארוכות אחרי שחזר מהשבי, וככל שהתבגרה, בתו עדי גרף הבינה שהטראומה לא נותרה שם, בכלא הסורי, ולא רק אצל אביה. את מסעה תירגמה למחזה "יורשת", שכתבה וביימה, ויועלה בחול המועד פסח בפסטיבל הצגות היחיד התיאטרונטו ביפו העתיקה, בכיכובה של יעל סדן.
במרכז המחזה עומדת ילדה, נערה, אישה, שחיה עם הירושה מאביה פדוי השבי. בניסיון להגשים את הרצון להגיע לעצמאות והצורך בריפוי הפצע שלה ושל אביה, נוצר מתח בין הבחירה בחיים לאחר השחרור מהשבי לבין תחושות האשמה.
גרוף בת 26, ילידת מודיעין, היא הצעירה משלוש הבנות של יוסקה גרוף ואשתו הראשונה טלי (כיום גרוף נשוי לאורלי). בילדותה חלמה להיות רקדנית, אבל לבסוף בחרה בלימודי תיאטרון בסמינר הקיבוצים. "כשהתחלתי לכתוב את הטקסט היו לי מלא חלומות על הצבא ועל הטירונות, פחדים לא הגיוניים" היא מתארת, "רובם היו סביב מה אני אעשה אם יחטפו אותי, מה אני צריכה לדעת כדי לברוח, מה יהיה נתיב המילוט שלי, מה אצטרך להקריב בשביל זה ומה תרגיש המשפחה שלי. הייתי מחברת בין חוויות שידעתי שאבא שלי עבר, ומרגישה שמתישהו יגיע תורי, שזה רק עניין של זמן עד שיחטפו אותי".
זה מבעבע
אנחנו נמצאים בחדר החזרות בסמינר הקיבוצים, וכשיעל סדן מגלמת בכישרון את עדי גרוף הן נראות פתאום דומות כל כך זו לזו, כמעט ישות אחת.
מתי התחלת לכתוב את המחזה?
"בקורס כתיבה שעשיתי בתקופת הלימודים", משיבה גרוף, "ישבתי מול המחשב, ואחרי שעתיים ראיתי שכתבתי שישה עמודים. יצאו בהם דברים שחיו בתת-מודע במשך שנים ולא ידעתי שהם קיימים. דברים שלא חשבתי שבכלל קשורים לאבא שלי ולמה שהוא עבר. לקח לי איזה חודשיים עד שסיפרתי על כך למישהו. אחר כך סיפרתי את זה לחברים בכיתה שלי, כי הרגשתי משוגעת, הרגשתי שזה לא מחובר למציאות, והמסגרת של הלימודים והאמנות היו מקום טוב להגיד דברים שהם לא הכי הגיוניים בעולם.
"אבא שלי ידע על המחזה רק אחרי שהוא התקבל לתיאטרונטו. אמרתי לו, 'כתבתי מחזה שקשור אליך ואליי', ואז הבאתי לו לקרוא אותו. מה שנקרא שגר ושלח. הוא אמר, 'כל מה שכתוב שם הוא שלך'. בכל דראפט שאני כותבת עולה השאלה מה הסיפור שאני רוצה לספר, וזה גם מפחיד. כשההצגה תעלה הוא יגיע. אז גם תוכל לשאול אותו מה הוא חושב עליה".
למה לא הזמנת אותו גם לצפות בחזרות? חששת?
"אני בנאדם שמביא דברים מוכנים ושלמים לכולם. גם אמא שלי עדיין לא ראתה את החזרות. אני צריכה שזה יהיה הכי שלם כדי להוציא את זה החוצה".
ומה הוא יגיד כשיצפה בו?
"אני חושבת שהוא בעיקר יחבק אותי".
המחזה של עדי גרוף עולה בימים שבהם מדינה שלמה כואבת 133 חטופים בשבי חמאס. מתפללת לחזרתם, סוערת סביב המו"מ והמחיר.
בשבת 7 באוקטובר גרוף הייתה בביתה. "קמתי למשמע האזעקה הראשונה, וחזרתי לישון", היא מספרת. "אמרתי לעצמי, מה כבר יכול לקרות? מדובר בעוד אזעקה. באזעקה הבאה קמתי והבנתי עד כמה המצב נורא. פתחתי טלוויזיה וראיתי הכל בבת אחת, ואז באו ימים של לחיות מול הדיווחים הבלתי פוסקים. בשלב מסוים העדפתי לקרוא מה קורה, ועזבתי את הטלוויזיה".
והמשכת לכתוב את המחזה?
"אחרי 7 באוקטובר שאלתי את עצמי אם יש לי בכלל זכות לספר את הסיפור הזה כשיש כל כך הרבה חטופים. אני שואלת את עצמי כמעט כל פעם שאני נכנסת לחזרה את אותה שאלה, אבל המחזה הזה חזק ממני. זה מבעבע. מה זה יעשה לקהל? אני לא יודעת. זה מעשה אגואיסטי, אבל אני כותבת מחזה שכולו הלב שלי".
מתי התחלת לחשוב על הקשר שבין השחרור של אבא שלך מהשבי לחמאס?
"כשקמתי באחד הבקרים במבצע שומר החומות, על הספה היה מונח עיתון, ובו כתבת שער על אחמד יאסין. כשהצצתי בעיתון הרגשתי אשמה מאוד גדולה על כך שנולדתי ועל העובדה שאבא שלי חזר הביתה, כשבצד השני של המטוטלת שוחררו 1,151 אסירים. הרגשתי שחמאס נולד בגללי ובגלל השחרור של אבא שלי. זאת לגמרי תחושה לא הגיונית ולא מוסברת, אבל אני תמיד מרגישה שאני חייבת לעשות טוב בעולם, לתקן את המאזניים של המשוואה הזאת, במיוחד כשהצד השני משתמש באלימות נוראית, ברוע ובאידיאולוגיות מאוד קיצוניות".
שוחחת עם אבא על 7 באוקטובר?
"כן, אלו שיחות החולין של כולם במדינה הזאת. לא שאלתי אותו על הקשר של השחרור שלו מהשבי לחמאס. בשביל זה יש לי את הבמה ואת המחזה.
"זו שאלה נורא מוזרה לשאול בנאדם - אם הוא חושב ששחרור המחבלים היה שווה את השחרור שלו. מבחינתי צריך להחזיר את החטופים, לא משנה איזה מחיר תשלם. כל מחיר. זה לא ספציפית לגבי הממשלה הזאת, זה לגבי כולן.
"בארץ אף אחד לא אוהב שבויים", היא מוסיפה. "זה משהו שלא מסתדר לאנשים, במיוחד לא עם מורשת הקרב שעליה גדלים כאן הרבה שנים, ועם העובדה שאם רוצים להחזיר הביתה שבוי - יש לזה גם מחיר, לפעמים כבד. אבא שלי חזר, אבל יש עוד 133 חטופים ששבויים עכשיו אצל חמאס ומשפחות שלמות שהחיים שלהן נהרסו. גם בכתבות שהתלוו לשחרור של אבא שלי וקראתי עכשיו, הייתה הרבה ביקורת על המחיר שהמדינה שילמה תמורת השחרור שלו".
ואיך התמודדת עם זה?
"זה לא היה קל. יש אנשים שיושבים בבית ומעבירים, כמו היום, ביקורת נוראית. אם מה שעבר עליו היה קורה היום, כנראה שלא הייתי פותחת את האינטרנט כדי לקרוא טוקבקים.
"זה לא שבשחרור חטופים בפעמים הקודמות המדינה החזירה אותם תוך יומיים וחצי. לפעמים היא לא החזירה אותם בכלל או חיכתה יותר מדי כאילו זה בסדר לחכות. מי שזה לא קרה לו, לא יודע כמה קשה להיות במצבם. אני גם לא יודעת מה החטופים חווים עכשיו בעזה. אני אולי יודעת, מהניסיון שלנו, מה הם יחוו בעתיד, מה המשפחה שלהם תחווה. כל מי שמקבל בשורה שבן משפחה שלו נחטף, לא יכול להמשיך בחיים שלו. צריך לשלם כל מחיר כדי לשחרר את החטופים, וזה גם מה שאבא שלי חושב".
המתנגדים לשחרור החטופים בכל מחיר מביאים כדוגמה את עסקת ג'יבריל ואת שחרור גלעד שליט, שבהן שוחררו רוצחים רבים.
"נראה לי שהרבה גורמים מבעירים את המדינה במקום להציל חיים של אחרים. מה שמעסיק אותם הוא ללבות את האש ופחות חיי החטופים. אני בטוחה שאם היה אינטרס להחזיר אותם, הם היו חוזרים כבר מזמן. יש בזה הרבה מאוד פוליטיקה שאני לפעמים לא רוצה לגעת בה מרוב שזה מכוער בעיניי. אם הייתי יכולה לעשות מבצע ולהחזיר אותם, לדבר עם נסיך סעודיה, ללכת לדבר עם חמאס, הייתי עושה את זה".
הלכת להפגנות בקפלן?
"הלכתי לכל ההפגנות. בכיכר החטופים הייתי הרבה פחות, לא קל להיות שם, אבל הייתי".
"שואלים כדי לשאול"
במשך שנות ילדותה התרגלה גרוף לשאלות על אביה ועל תקופת השבי שלו. "בתור ילדה הייתי הבת של", היא אומרת. "באיזשהו שלב, לקראת הצבא, השאלות שהילדים שאלו אותי עליו – שאלות כמו האם עינו אותו וכמה - הפסיקו להישאל. גם כששאלו אותי אותן קודם לא נתתי את התשובות במלואן, כי אנשים שואלים בעיקר כדי לשאול. הם לא ממש רוצים לדעת את הכל. הם רוצים לדעת את המכוער והמגעיל. על העינויים שעבר שמעתי גם ממנו וגם משבויים אחרים. אין מה לעשות. זה מה שקורה בשבי. לרמות העינויים שעבר לא נכנסתי.
"אני רציתי אבא כמו שיש לכולם. כשהכרתי פדויי שבי אחרים, במסעות של 'ערים בלילה' - עמותה שמאגדת פדויי שבי מכל המלחמות - לא ראיתי את הפצעים שלהם ואת הטראומה שעברו, אולי גם בגלל שהייתי ילדה יחסית קטנה. ראיתי את זה שמוביל את הטור ב'שביל ישראל', ראיתי את זה שתמיד ידאג לי לנשנושים, ואת זה שבלילה יבוא וישחק איתי משחקי קופסה. כשגדלתי, ונזכרתי בזיכרונות הילדות, הבנתי שנוכחות של אנשים פוסט-טראומטיים היא נוכחות אחרת. הם לא חיים איתנו באותו עולם, הם חיים ביקום מקביל".
מסבתא שלך מרים, שנאבקה למען שחרור אביך, שמעת על מה שעבר בשבי?
"אף פעם לא דיברתי איתה על זה, מה עוד שהיא נפטרה כשהייתי בתיכון. היא כתבה הרבה יומנים על התקופה ההיא. מבחוץ נראה כאילו סיפור השבי שלו הוא מה שסובב את המשפחה, אבל בסוף אני בעיקר זוכרת שכשבאתי אליה היו הרבה שישיות של קולה ותשבצים. היא הייתה פותרת המון תשבצים ומשקה את העציצים בכניסה".
עוד לפני העבודה על המחזה, קראה גרוף כמעט כל מה שמצאה על אביה. "אני חושבת שבעיקר קיבלתי פרספקטיבה על גודל האירוע, ועל הדמות שסבתא שלי הפכה להיות בציבור", היא אומרת. "אם בשבילי זה סיפור משפחתי, בשביל אחרים זה כמעט סיפור ציבורי. ההצגה הזאת היא הניסיון לספר את הסיפור שלי, לספר את ההתמודדות מול התת-מודע והפחדים שלי".
באחת ההפגנות בקפלן, פגשה גרוף את רופא השיניים שטיפל באביה ובפדויי שבי אחרים. "הוא אמר לי, 'הייתי רופא שיניים, טיפלתי בהרבה שבויים שחזרו הביתה, אני לא זוכר אותם, אבל את אבא שלך אני כן זוכר. הוא היה ג'ינג'י וגם את ג'ינג'ית, ולאבא שלך היו חסרות הכי הרבה שיניים'. בשבילו זה כאילו היה פרט נוסטלגי, אבל אני נשארתי עם זה במשך חודש שלם. פתאום אני חיה ביקום המקביל של הטראומה של אבא שלי".
גם המחזה הבא שתכתבי יהיה אישי כל כך?
"לא נראה לי שהוא ייגע בתחום הדוקומנטרי, מספיק לי אחד בינתיים. ואולי היצירה הבאה שלי תהיה בכלל ספר שירה". •
"אחרי 7 באוקטובר שאלתי את עצמי אם יש לי בכלל זכות לספר את הסיפור הזה כשיש כל כך הרבה חטופים. אבל המחזה הזה חזק ממני. זה מעשה אגואיסטי, אבל אני כותבת מחזה שכולו הלב שלי"
"תמיד הייתי בודקת שפנקס השבי שלי נמצא איתי, לכל מקרה. בחודשיים הראשונים של הצבא לא ישנתי כמעט כל הלילה. הייתי קמה חמש-שש פעמים. היום אני יודעת שגם לי יש פוסט-טראומה"
"במבצע שומר החומות הייתה כתבת שער על אחמד יאסין. כשהצצתי בעיתון הרגשתי אשמה על כך שנולדתי ועל העובדה שאבא שלי חזר הביתה, כשבצד השני שוחררו 1,151 אסירים. הרגשתי שחמאס נולד בגללי"
