שני חברים מיחידה מסווגת סיפרו לי, כשביקרתי אותם בבית חולים (שניהם פצועים קל), שהם הפסיקו לדבר בזמן המהפכה המשפטית. אחד מהם היה כל מוצ"ש בקפלן. ראשון המפגינים. השני האמין שצריך לעשות שינוי במערכת המשפט. הם שירתו יחד חמש שנים בסדיר. יש להם קבוצת ווטסאפ לצוות, הם ראו הכל יחד. הם לא כמו משפחה. הם ממש משפחה. אבל אירועי השנה שקדמה ל-7 באוקטובר גרמו להם להפסיק לדבר. כל אחד זיהה את השני עם קבוצה שמסכנת אותו. הקפלניסט האמין בכל ליבו שחברו חלק מקבוצה שמוחקת את הדמוקרטיה הישראלית, והחבר שלו ראה את חברו הקפלניסט כמי שנוטל חלק בקבוצה שמשתמשת בצבא ובכל מה שיש לה כדי למנוע מציבור גדול להגשים את חזונו הלגיטימי.
ב-02:01 בבוקר, בשבת השחורה, אחרי כמה חודשים שלא דיברו ביניהם, הם רצו כתף אל כתף אל אחד מיישובי העוטף. הם מבינים קצת בלוחמה וראו דבר או שניים, לכן לא היו צריכים יותר מדקה מהרגע שפרקו בשטח כדי להבין שבסיכוי גבוה הם, מהקרב שאליו הם נכנסים כעת, לא ייצאו בחיים. כל אחד מהם השאיר אישה וילדים בבית, אבל לא היה להם אפילו היסוס קל. הם הסתערו קדימה, כתף אל כתף, כדי להציל יחד אנשים שאינם מכירים, מפני מחבלי חמאס.
והספיק להם מבט, כך הם סיפרו לי. מבט אחד בלבד, כדי להבין שהם למצב הזה לא יחזרו עוד פעם. הם, למחשבה החולנית שהם האויב האחד של השני, שהם הסכנה הגדולה האחד עבור השני, לא יגיעו שוב.
לא היינו צריכים לדבר על זה בינינו אפילו, הם סיפרו לי. פשוט רצנו לתופת ביחד ונלחמנו כמו אחים. היה לנו ברור ברגע המכונן ההוא, שבו עמדנו מול אויב נאצי משותף שלא ממש מתעניין בעילת הסבירות, שאף שיש בינינו חילוקי דעות - לעולם לא נשבור את הכלים שוב.
זה, אחרי 7 באוקטובר, כבר לא יקרה לנו.
משהו קרה למדינה שלנו ב-7 באוקטובר. גילינו על עצמנו דברים מרים. גילינו שאנחנו לא חזקים כמו שחשבנו. לא מוגנים כמו שקיווינו. 000,3 מחבלים כבשו ואנסו וחטפו באירוע טרור שהיה, ועודנו, הסיוט המושלם. אבל זה לא הדבר היחיד שקרה ב-7 באוקטובר. לצד הזוועות הנוראיות והחולשה המדהימה שגילינו בהגנה על יישובי העוטף, התגלתה גם רוח גדולה של לוחמים פשוטים, אנשי כיתות כוננות ושוטרים שלקחו נשק ויצאו להילחם כמו אריות בנחיתות מספרית, עד טיפת דמם האחרונה. ישראלים שהיו בחו"ל רבו על מקומות טיסה חזרה לישראל כדי להצטרף לחברים מהפלוגה. מכל העולם הגיעו צעירים שהיו בירח דבש, בטיול אחרי צבא או בשנת לימודים כדי להיכנס לעזה. ישראל הניחה בצד את כל המריבות והסכסוכים באותו בוקר נורא ויצאה להגן על נפשה ביחד, אנשי שמאל וימין, דתיים וחילוניים כאחד. גם חרדים באותם ימים ביקשו להצטרף למערכה. לא בכמות משביעה רצון, אבל כאקט סימבולי זה היה מרגש.
החג הזה לא יטשטש את המציאות הקשה שבה אנו נמצאים. שולחן הסדר והארוחה המשפחתית לא תוכל להשכיח מאיתנו את אחינו האהובים שנמצאים בשבי חמאס, תחת האדמה בתנאים מחרידים ובפחד. החג הזה לא יפתור את צרותינו - אבל הוא יעזור לנו להתמודד עימן. יעזור לנו להאמין שעוד נצא לחירות ושהחיטה תצמח פה שוב.
בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל.
