נעמי בת דודה של אבא שלי. אני הנין של חיים חיסין, ונעמי הייתה נכדתו. בקיצור, היא הייתה סוג של דודה. הכרתי אותה מגיל קטן, אבל לא הבנתי באמת מי היא עד שבגיל מבוגר יותר נפגשתי איתה כשעשיתי את תקליט שירי תנועות הנוער עם אריק לביא, חנן יובל, אילנה רובינא ורבקה זהר. היה נפלא. מאז כבר היינו בקשר.
אני קורא ורואה שמכנים את נעמי בכתבות, כדבר העיקרי, בתור הזמרת והשחקנית. זה חוטא למעמדה. היא קצת שיחקה וקצת זימרה, זה נכון, אבל היא הייתה הרבה יותר מזה: ממציאת תרבות הבמה השמחה בישראל.
בעצם הכל התחיל מנעמי פולני. הלהקות הצבאיות, הגשש, יהורם גאון. כל הדבר הזה של מערכונים, שירים, עיבודים, קבוצות ששרות. זה הרבה יותר גדול מזמרת ושחקנית. היא המציאה את התרבות הישראלית במובן מסוים. הייתה ענקית, מדויקת מאוד, מלאת הומור, תמיד מצוינת.
ומאוד קפדנית. בשיחותינו מדי פעם היא הייתה יכולה לומר למשל, המערכונים לא כתובים מספיק טוב. העיבוד לא כזה מדויק, הזמר ההוא מתחנחן. כולל דברים שאני עשיתי כמובן.
תחושת האובדן גדולה. אפילו כוורת עשתה שירים שנבעו מלהקה צבאית, הנח"ל, ובעיבודים של דני יש גם מהתרנגולים למשל. הרבה זקנים כמוני עצובים היום מאוד.
היא הייתה מופלאה וחכמה וישירה. אומרים שלכל אחד יש תחליף. לא ממש. לא לכולם יש את היכולות האלה לעשות דברים ברמת דיוק כזו, וכל כך מגוונים. במושגים עולמיים נגיד, ברמה אפילו של מוצרט ובאך, נעמי הייתה המקור לאיך צריך לשיר בכלל. איך אתה נושם. איך אתה לא חותך מילה באמצע.
דיברנו לאחרונה לפני חודש. שאלתי מה העניינים ואמרתי שנתראה. היא אמרה תבוא לבקר כי אני נוגסת ב-97 ואני לא בטוחה כמה זמן יש. היא חיה 96 שנים בצלילות. אישה מאוד חכמה. חוץ מהסבתא שלי, בת שבע, היא החכמה ביותר שאני מכיר.
הביא לדפוס: רז שכניק
