ערב חג הפסח, יש להודות בכלימה וביושר שאנחנו כפסע ממיטוט כל מה שחשבנו על עצמנו כאור לגויים, כעם הנבחר בעל התודעה הערכית והמוסרית. ועם יד על הלב השבור, יש להניח שגם הגויים מתבוננים בנו ולא מבינים איך זה ייתכן. איך זה ייתכן ש-133 אזרחים מופקרים על ידי ממשלת ישראל במנהרות עזה כבר 200 ימים בדרך להפוך להיות חס וחלילה ה"רון ארדים" הבאים והעיסוק בהם הפך להיות לא יותר מאשר "ריאליטי חטופים". סוג של אקססורי שכל אחד תולה על החגורה בצורת דסקית או סיכה, או מנפנף בו להשקטת המצפון ולהעלאת הרייטינג.
וככזה, אנו רואים איך עם פרוץ קרנבל איראן, נדחקה הצידה החרדה המשותפת לגורל החטופים, כאילו מדובר בנתח לעוס וסר טעם שצריך להשליך, לטובת בשר טרי ועסיסי שימריץ את בלוטות הריגוש.
וכך, מטרגדיה שוברת לב שכל המדינה הייתה שותפה לה בנימי הנימים של הנפש בשבועות הראשונים שאחרי 7 באוקטובר, אנחנו נעצבים לגלות שהחטופים הפכו להיות לא יותר משידור חוזר של סרט אימה שמפריע לתודעה הקולקטיבית להפליג למחוזות מבריאים וצלולים, כאשר הפקקים משתרכים, הראש כבר בניקיונות החג ובמחירי הטיסות המופקעים, ויש מי שכבר מבעירים גחלים וכפיים לקראת חג המשואות, זאת כאשר המשפחות מנסות בעור שיניהן להשאיר בתודעה התזזיתית את פני יקיריהן הדוהים, אך מגלות שלממשלה יש דברים הרבה יותר חשובים. למשל, יציבותה של קואליציה משיחית וערלת לב, שמנתצת את ערכי הרעות והערבות ההדדית שעליהם הוקמה המדינה, כמו גם את הסיכוי לכונן פה עתיד משותף.
ולכן, ערב חג יציאת מצרים וחג החירות, וכשמצוות פדיון שבויים – שהיא מצוות עשה – ניצבת לנגד עיניהם, חובתם המוסרית, הציונות, היהודית והערכית של ממשלת ישראל והעומד בראשה להביט לנו בעיניים ולענות בכנות על השאלה שמפלחת מיליוני לבבות – האם מדינת ישראל פסחה על החטופים? ואם לא, האם נעשה מספיק להשבתם? שהרי לא צריך להיות גאון גדול כדי להבחין כיצד בנימין נתניהו ולהקתו ויתרו על כל מנופי הלחץ שהיו עשויים לכפות עסקה על חמאס, ביזבזו את הקלף המצוין של הלחץ הצבאי, של המצב ההומניטרי ותמיכת העולם בשבועות הראשונים למלחמה, והעדיפו את העלבת הקטארים והאמריקאים על פני עסקה – העיקר לשמור על הכיסא ככל הניתן.
והיום, כאשר המלחמה הפכה ללחימה, כאשר החוף בדיר אל-בלח מלא יותר מחוף זיקים ושר האוצר מסרב לצפות בגילויים חדשים מחטיפת התצפיתניות כי הוא פוחד שלא יירדם בלילה – ניכר יותר מתמיד שהעובדה שאין תוכנית אסטרטגית להשבתם וליום שאחרי, הופכת את החטופים לנטל ולמשקולת על הנשמה הקולקטיבית, שבאופן הכי ברור וטבעי, כמהה לעבור ממוד הישרדות למוד חיים.
אבל לנו, כישראלים, כיהודים, כבני העם הזה לדורותיו שבניו ובנותיו שילמו ומשלמים בדם כדי להקים פה לתמיד מדינה ובית וחברה אזרחית בריאה וראויה, אין שום זכות לחזור לחיים רגילים כל עוד החטופים לא חוזרים.
ולכן במקום לשאול השנה את ארבעת הקושיות המסורתיות, עלינו לשאול מה כל אחד מאיתנו יכול לעשות כדי שהם יוכלו לומר כבר מחר: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה והוציאנו ממנהרות עזה".
