ייתכן שכאשר המוסף הזה יגיע לידי הקורא, התגובה הצבאית הישראלית על התקיפה האיראנית תהיה מאחורינו; ייתכן שלא. כל פעולה צבאית יזומה של ישראל כרוכה בהרבה התלבטויות, ממצב העננות בשמיים וקרבת ליל הסדר ועד מצב הרוח של האייתוללה בקום ושל הנשיא בבית הלבן. כך או כך, המעבר של איראן להתקפה ישירה, גלויה, נגד מטרות בישראל פותחת דף חדש במלחמה בין שתי המדינות.
אחד ממקבלי ההחלטות המרכזיים ביקש להסביר מדוע הוא מצדיק פעולה צבאית עכשיו אבל חותר לפעולה שתהיה נקודתית, מוגבלת ומושכלת. הוא המחיש את דעתו בסיפור נפלא מהתנ"ך. אני ממליץ לקוראים לפתוח את ספר שמואל א', פרק כ"ד.
1 צפייה בגלריה
למרבה הצער, סינוואר יכול להרשות לעצמו להתעקש: הפגנה של משפחות חטופים, השבוע
(צילום: עידו ארז)
המלך שאול ביקש להרוג את דוד. הוא ניהל אחריו מרדף. יום אחד נכנסו שאול ולוחמיו למערה שבה הסתתרו דוד ולוחמיו. "ויאמרו אנשי דוד אליו, הנה היום אשר אמר ה' אליך הנה אנוכי נותן את אויבך בידיך". במילים אחרות: הרוג אותו. יש לך הזדמנות.
אבל לדוד היו תוכניות אחרות. הוא התקרב אל שאול וכרת בחשאי את כנף המעיל שלו. שאול לא הרגיש בנזק, קם והלך, ואז דוד הופיע מאחוריו, ניפנף בפיסת הבגד ואמר: "הנה היום הזה ראו עיניך... בכורתי את כנף מעילך ולא הרגתיך דע וראה כי אין בידי רעה".
שאול, כך גרסת התנ"ך, התרשם עמוקות מהמחווה. השניים התפייסו. אין שום ביטחון שכך תגיב איראן על הפעולה הישראלית. אמ"ן טעה בהערכת התגובה האיראנית לחיסול הגנרל זאהדי בדמשק; הוא יכול לטעות שוב.
הקלפים החדשים
שלוש ממשלות יצאו מרוצות מאירועי השבת האחרונה. הממשל האמריקאי הוכיח יכולת צבאית ושליטה בקואליציה הישראלית-סונית שהקים: זהו ניצחון טקטי ואסטרטגי. ממשלת ישראל בלמה את ההתקפה והחזירה לעצמה את האהדה ואת התמיכה בפועל של הממשלות במערב, התקשורת הבינלאומית, חלקים בדעת הקהל: זהו ניצחון טקטי ואסטרטגי.
המשטר האיראני הוכיח שהוא מסוגל לתקוף מדינה זרה במאות חימושים קטלניים ולא לאבד לגיטימציה. נכון שההתקפה נהדפה. איראן נחלה כישלון טקטי, אבל יש לה זכות מלאה לחשוב שנחלה ניצחון אסטרטגי. היא יכולה לנהוג כמו מעצמת סף גרעינית – היא יכולה להרשות לעצמה. בפעם הבאה היא תשגר יותר חימושים בקצב יותר מהיר בעיתוי יותר נוח. על בעיות טקטיות אפשר להתגבר.
זאת גם האזהרה לקובעי המדיניות: הקואליציה הבינלאומית שהדפה את השיגורים מאיראן לא מחויבת לישראל לנצח. לא אמריקה, לא בריטניה ובוודאי לא ירדן וסעודיה. אסור להתייחס אליה כמתנת חינם, כמשהו מובן מאליו. להצלחה בשבת שעברה יש הרבה אבות, וכל אחד מהם מצפה לתמורה.
בשיח הפנימי, גם בדרג המדיני, גם בצבא, היה מי שחיפש דרך לנצל את ההזדמנות. איראן ומעלליה חזרו לקדמת הבמה, וזה טוב; הפרוקסים שלה ראו איך היא מצטרפת למערכה ואז נהדפת ומושפלת על הסף. נסראללה אמר לעצמו, העיר אחד הבכירים הישראלים, חצי שנה אני לוחם בישראל, מאבד קצינים בכירים, מאבד לוחמים, ואז, כשהפטרון שלי מצטרף עם המון רעש וצלצולים, הוא לא מצליח להכניס גול אחד לשער. אולי אופציית המשא ומתן לא כל כך מופרכת.
והעיקר, במערב מבינים שהמשטר האיראני יותר מרחיק לכת, יותר מסוכן, ממה שחשבו בעבר. זה מקרין על הדרך שבה רואה המערב את פרויקט הגרעין. אולי יש כאן בסיס להקמת קואליציה הרבה יותר מהודקת ואקטיבית להבסת איראן.
או, לחלופין, אולי זאת ההזדמנות לפתור בעיות אחרות. לישראל יש קלפים חדשים לשחק בהם. אתם רוצים שלא נתקוף את איראן? יפה. הניחו לנו לפתור את בעיית רפיח; הניחו לנו לפתור את בעיית חיזבאללה. או להפך, הניחו לנו להכות מכה גדולה באיראן ואז נכריז על אותו ניצחון מוחלט שנהגנו לשווק לבייס במשך חודשים ונוכל להרשות לעצמנו לתת לסינוואר כל מה שהוא רוצה, לקבל את כל החטופים ולדלג על רפיח.
כל זה לא קרה השבוע. ישראל השתהתה במתן המכה לאיראן – בין השאר מסיבות מבצעיות – ופתחה את הדלת ללחץ בינלאומי שהתחיל לכרסם מחדש בתמיכה בה. רון דרמר, השליח של נתניהו לממשל האמריקאי, הגיע לוושינגטון. אין לו מנדט ברור, לא בעניין רפיח, לא בעניין איראן.
חצי שנה מדברים בישראל על סוגיית היום שאחרי. כל הצמרת הביטחונית, מצה"ל דרך השב"כ ועד המוסד, מסבירה בחדרים הסגורים שאם לא נעבוד על חלופה לחמאס בעזה, כל הישגי צה"ל יירדו לטמיון, וחמאס יחזור. חלק משרי הקבינט אומרים דברים זהים. כך גם האלופים בדימוס שמופיעים בתקשורת. צה"ל משאיר מאחוריו ואקום, והוואקום מתמלא. חמאס חוזר לדיר אל-בלח, לחאן-יונס, חוזר בקטן גם לצפון הרצועה, אבל נתניהו מתעקש על שלו. מלטה יוק, אין מלטה, אמרו הטורקים לאחר שהובסו בקרב על האי. עזה יוק, אין עזה, אומר נתניהו.
קלפים או לא קלפים, נדמה שישראל לא במשחק.
הוא רוצה הסכם
מאות אנשים, בצה"ל, בשב"כ, במטה לביטחון לאומי, גברים ונשים, עובדים זה חצי שנה על סוגיית החטופים. דעותיהם על סינוואר ועל חמאס מגוונות – כל אחת והמומחיות שלה, כל אחד והפרשנות שלו. עד כמה שאני יודע, בעניין אחד שולט במערכת הזאת קונצנזוס: סינוואר רוצה הסכם.
את ההסכם הוא רוצה בתנאים שלו. הוא רוצח אכזר, אולי אפילו פסיכופת, אבל הוא מאוד עקבי. את התנאים שלו הוא לא משנה זה חודשים. ההצעה החמאסית האחרונה שהוגשה לישראל מתכנסת סביב אותן דרישות. סינוואר לא מקשה את דרישותיו: הוא נאחז בהן.
למרבה הצער, הוא יכול להרשות לעצמו. או שהוא בטוח שישראל לא יכולה להגיע אליו, או שלא אכפת לו. את זכויותיו כשהיד כבר קיבל. אלה העובדות: הן קשות לעיכול, אבל אין כרגע עובדות זמינות אחרות.
לכן אני מתקשה להבין את ההיגיון בקמפיין שמתנהל כאן בימים האחרונים, קמפיין שכותרתו "חמאס לא רוצה עסקה". לכאורה, מאחורי הקמפיין הזה עומדים המוסד והראש שלו, דדי ברנע. אבל בימינו אין לדעת, אין להוציא מכלל אפשרות שמדובר באי-הבנה, בהוצאה מהקשר, בטעות. עובדה: ברנע טרם הודיע שהוא פורש מתפקידו כראש צוות המשא ומתן. מה טעם לבזבז את הזמן היקר של ראש המוסד, ראש השב"כ ואלוף (במיל'), נציג צה"ל, הם ומאות עובדיהם, אם הצד השני לא מעוניין בעסקה.
כשאין היגיון, נולדת תיאוריית קונספירציה. כך תמיד וכך גם במקרה הכל כך טעון, כל כך רגיש הזה. התיאוריה אומרת: מול הלחצים של משפחות החטופים, מול שני המקורות העלומים בצוות המשא ומתן שטענו בתוכנית "עובדה" שנתניהו מכשיל את העסקה, חיפשה לשכת ראש הממשלה פטנט שיכבה את האש. ראש המוסד התנדב לעשות בשבילם את העבודה.
ואולי הפוך על הפוך: ראש המוסד, באמצעות הדוברת שלו, מבקש לשכנע את הציבור, בכלל זה משפחות החטופים, שאין מנוס מללכת עד הסוף, לקבל את כל דרישות חמאס, להפסיק את המלחמה, לסגת מהרצועה, לאפשר לחמאס להשתקם – ולקבל את החטופים בתמורה. רבים במערכת משוכנעים שאם הממשלה תמשיך במדיניות אי-ההחלטה שלה, התוצאה הסופית לא תהיה רחוקה מזה. אני מתקשה להאמין שלכך חותר ראש המוסד.
לא, אומרים לי. הכוונה היא להשפיע על סינוואר ועל המתווכים, להבהיר להם שסבלנות ישראל מתקרבת לקצה. אני לא חושב שסינוואר חי היום על פי כותרות בעיתון בישראל: מראות הרבה יותר קשים לא עזרו לשנות את דעתו. אשר למתווכים, הם עושים את החשבון שלהם, רק שלהם. קטאר מסרבת להיכנע לדרישה הישראלית, לגרש את משפחות חמאס משטחה ולהחרים את כספי הארגון. היא עובדת בשביל עצמה, לא בשבילנו. וכך גם מצרים. אתמול נכנסו לעזה משאיות עמוסות בסיגריות. האם זה סיוע הומניטרי? תרופה לשיפור הבריאות? לא בדיוק. אבל מישהו במצרים רוצה להרוויח כסף מהתיווך.
ההזדמנויות שהוחמצו
פעמיים נוצרה הזדמנות לאלץ את חמאס לרכך עמדות. הפעם הראשונה הייתה במהלך העבודה על העסקה הראשונה, בנובמבר 2023. סינוואר נזקק נואשות לדלק, לתרופות ולמזון. הלחץ הצבאי בצפון הרצועה, בעיר עזה ובנותיה, הקשה עליו מאוד. הוא הסכים לשחרר חטופים. כאשר ראה שחסרים לו חטופים כדי לעמוד בתנאי העסקה וביקש לשנות אותה, הצד הישראלי הטיל וטו. זה היה משגה טרגי. אלה שקיבלו את ההחלטה בצד שלנו לא העלו על דעתם שהם דנים את הנשארים והנשארות לחצי שנה בגיהינום, ואולי למוות.
ההזדמנות השנייה הייתה בחודש שעבר, בשיא השליטה של ישראל בחאן-יונס. ישראל החזיקה בידה קלף חשוב. חמאס היה מוכן לסגת מהדרישה לנסיגה ישראלית מיידית מהרצועה כולה, אבל התעקש על ביטול הביתור של הרצועה והחזרת האוכלוסייה צפונה. צה"ל הטיל וטו. נתניהו נאחז בווטו, והסיכוי התפוגג. ייתכן שנתניהו והקבינט היו מטילים וטו גם בלי צה"ל – השאלה היפותטית. היום צה"ל מוכן לוותר על הביתור ולאפשר לפלסטינים לחזור לצפון, אבל סינוואר חזר לאג'נדה המקורית שלו.
במסגרת הקמפיין מספרים על 40 חטופים שסינוואר התחייב להחזיר בעבר במסגרת הסבב ההומניטרי, מספר שירד בהצעה האחרונה שלו לפחות מ-20. עד כמה שאני מבין, זה לא מדויק. לא דובר על 40 אלא על פחות. העיקרון נותר בעינו: נשים (כולל חיילות), קשישים וחולים. השאלה היא איך מגדירים חולים. ייתכן שחלק מהם אינם בחיים. יתכן שמצב חלק מהם השתפר. ייתכן שסינוואר איבד שליטה על חלק מהמועמדים לשחרור. לכן הוא מציע, כמו שהציע לקראת סוף הסבבים הראשונים, לאפשר לו לאתר אותם.
אני גם לא מבין מה מצפים שהמשפחות יעשו. הן לא יכולות להפגין מול ביתו של סינוואר בחאן-יונס; מה שנותר להן הוא לנסות ללחוץ על ממשלת ישראל. גם מה שנעשה עד היום לא היה נעשה בלי לחץ מלמטה. המשפחות לא היו סולחות לעצמן אילו היו יושבות בבית. צריך לחשוב גם עליהן, גם על המצוקות שלהן.
"אנחנו עושים הכל למען החזרת החטופים", אומר דובר צה"ל דניאל הגרי בכל אחת ממסיבות העיתונאים שלו. אין ספק שזאת הכוונה. המציאות מורכבת יותר.
רוצים שביתה
בינתיים, המשפחות מאבדות תקווה. ההערכות לגבי מספרם של החטופים החיים לא מבשרות טובות. בצר להן, המשפחות מחפשות כל מנוף אפשרי. אתמול, לאחר לבטים כבדים, הן החליטו לפנות ליו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד, ולבקש ממנו להכריז על שביתה במשק. על המכתב חתומים בני המשפחות שהחליטו לנקוט קו יותר מיליטנטי, יותר תובעני, כלפי הממשלה. מטה המשפחות שמאגד את כולן נמנע מלהצטרף. לטענת המטה, לפני שבועיים העלו באוזני בר-דוד דרישה דומה, והוא דחה אותה על הסף. על המכתב חתומים 140 קרובי משפחה.
"איננו רואים עצמנו משתייכים לצד פוליטי כזה או אחר", הם כותבים. "פנייתנו אליך הינה מתוך הרצון הבסיסי להציל את יקירינו מעינויים קשים, הפקרה ומוות.
"לצערנו, ממשלת ישראל כשלה עד כה בהחזרת כל בני הערובה. ככל שעובר הזמן, מספר החטופים החיים הולך ומצטמצם, וכן מתמעט הסיכוי להביא לקבורה נאותה את הנרצחים. גם כעת, כאשר לכאורה המשא ומתן תקוע בגלל סירוב חמאס לעסקה המוצעת, עדיין באחריות וחובת הממשלה והמדינה למצוא דרכים יצירתיות למתווה מדיני להצילם ולהחזירם הביתה.
"אנו פונים אליך כמי שבידיו הכלים ללחוץ על הדרג המדיני להביא לעסקה.
"אנו זועקים אליך: השבת את המשק והפעל כל לחץ אפשרי להציל את החטופים.
"אסור לאזרחי ישראל להשלים עם המצב הקיים ועם השיתוק, ההיתקעות, שנוצרו. אסור להשלים עם האמירה 'חמאס לא רוצה בשחרורם'. היכנס בבקשה לאירוע ועשה הכל כדי לקדם עסקה להצלתם. אנחנו רואים בהפקרת החטופים שבירת האמון בין העם למנהיגיו".
אמש הם הגיעו לבניין ההסתדרות בתל-אביב. ספק גדול אם ישכנעו את בר-דוד להכריז על שביתה במשק, אבל לייאוש יש כוח משלו.
ההורים צודקים
סיפור התצפיתניות בעוטף עזה רודף מאז 7 באוקטובר הרבה מאוד ישראלים. איך התעלמו מהדיווחים שלהן; איך הפקירו את ביטחונן. אותי מטרידה שאלה נוספת: מדוע בכלל ממקמים את התצפיתניות בצמוד לגדר הגבול. התמונות שהן רואות יודעות לנסוע 100 ק"מ, לא 100 מטר. חשבתי על זה שוב כשצפיתי בתמונות שצולמו בבור בקריה במוצאי שבת: את כל שמי המזרח התיכון ראו שם, מעל הצגים, בשידור חי. מה שטוב לשרי הקבינט, טוב ובטוח לחיילות בצבא. העבודה החשובה שלהן יכולה להיעשות בבסיס אחורי, בעורף.
תצפיתניות יש גם בצפון ובאיו"ש. בצפון יש להן מיגון; באיו"ש ניתן להן מיגון חלקי או אין מיגון בכלל. לחיילות אין נשק בדרך כלל.
מאז אירועי 7 באוקטובר ההורים מודאגים. כמקובל, הם הקימו קבוצת ווטסאפ והחליפו מידע. חזרתי על הטענות שלהם באוזני אנשי דובר צה"ל.
באיו"ש יש 18 חמ"לי תצפית. חלק מהם ממוגנים; חלק לא. מינואר מתקיימת עבודת מטה בזרוע היבשה לארגון מחדש של המערכת. העבודה לא נסתיימה. בתוכנית המיגון נקבע תעדוף לחמ"לים בצפון ובדרום.
לפי דובר צה"ל, כל תצפיתנית מדרגת סמל ומעלה מקבלת רובה אם-16. אם חיילת אחרת מבקשת נשק, היא מקבלת אותו. אחד ההורים שאל את בתו, לבקשתי, אם זה המצב. התשובה הייתה לא, זה לא המצב. יש ויש.
במילים אחרות, ההורים צודקים.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.04.24
