"יש אוכל, מנקים לנו, אבל בחיים זה לא יהיה בית"
שושנה וזאב אליהו, בני 75 // הבית: שדרות // היום: מלון גרנד קורט בירושלים
את תחילתם של אירועי 7 באוקטובר העבירו שושנה וזאב אליהו על רצפת ביתם שמול תחנת המשטרה בשדרות. באותו זמן, כל אזור עוטף עזה היה מטווח ברקטות, ומהצד השני של הרחוב עמד להתחיל קרב ארוך מול המחבלים שחדרו לעיר.
"שמענו צבע אדום ואמרתי לזאב 'קדימה'", מספרת שושנה. "ניסינו ללכת מהר ובדרך לממ"ד נפלנו. שכבנו שעה על הרצפה בזמן הפיצוצים. התקשרנו למד"א שבאו והרימו אותנו. רק במוצאי שבת הבן שלנו הגיע אלינו עם נשק. ברחנו איך שאנחנו".
זאב: "לא העלינו בדעתנו לקחת משהו. אני צורך תרופות, וכל הדברים האלה נשכחו. נשארנו בלי תרופות ובלי שום דבר".
שניהם אסירי תודה על קבלת הפנים החמה במלון שאליו פונו, אבל החיים כמפונים אינם קלים לבני זוג בגילם. "הימים הראשונים היו מהרעים שחווינו", אומר זאב. "היינו בחרדה ולא הצלחנו לישון. הבית נהרס, האוטו נהרס. נשארנו בלי כלום. כשיצאנו לא שמנו לב בכלל אם סגרנו את הדלת".
בשדרות הם נעזרו במטפלת. "בגלל המלחמה, זאב הפסיק טיפולים ורק עכשיו הוא חזר לזה", מסבירה שושנה. "יש לו בעיה ברגליים והוא נופל במלון. פעם הוא לא יכול היה לקום, אז ניסה לזחול ולהגיע למישהו שירים אותו".
איך מסתדרים בחדר של כמה מטרים רבועים?
שושנה: "זה קשה. כלכלית, המצב שלנו נורא. אבל לחזור לשדרות? גם אם יציעו לי כסף אני לא חוזרת. מה, כסף ישכיח לי את הטראומה? אני פוחדת".
אין שום צד חיובי לחיים במלון?
"טועה מי שאומר שזה כיף. אני רוצה בית משלי. פינה שלי. זה בחיים לא יהיה כמו בית, אפילו שיש אוכל ומנקים לנו".
רוני גרין שאולוב
"האם קל להיות פה חודשים ארוכים? ממש לא"
סיוון ברב והילדים גיא (12) ושיר (9) // הבית: יד מרדכי // היום: מלון ריזורט בחדרה
סיוון והילדים חזרו עכשיו מיום כיף בספארי ברמת-גן לחדר שלהם בקומה העשירית של המלון, וגיא ממהר כי הוא צריך להגיע לקייטנת גלישה בחוף בגבעת אולגה. משפחת ברב מיד מדרכי שבעוטף עזה מונה חמש נפשות. כרגע לא נמצאים כאן האבא חן (47), חבר כיתת הכוננות בקיבוץ, והבן הבכור נעם (16), שחזר ללמוד בדרום. על דלת החדר תלתה סיוון שלט קטן: "משפחת ברב (גרים כאן זמנית)".
החדר המשפחתי דווקא נראה מסודר למדי. רק שקיות של בגדי חורף פה ושם, מתקן כביסה ומזוודות. "לומר לך שקל להיות פה חודשים ארוכים? ממש לא", סיוון מבהירה.
היא מורה, וכיום מלמדת בכרם מהר"ל, לשם פונו ילדי יד מרדכי, זיקים וכרמיה. "מועצת חוף הכרמל הקימה עבורנו בית ספר, וקהילה גדולה בחדרה עטפה אותנו מהיום הראשון", היא אומרת.
בבוקר 7 באוקטובר יצא חן כחבר כיתת הכוננות של יד מרדכי להדוף את המחבלים שהתקרבו לקיבוץ. שאר בני המשפחה היו יותר מיממה בממ"ד, רוב הזמן ללא חשמל, עד שהקהילה כולה פונתה צפונה. רבים כבר חזרו הביתה אבל סיוון והילדים, יחד עם כ-15 משפחות נוספות, נשארו בצפון. "אני מתגעגעת לחדר האוכל ביד מרדכי, לשקט, לשבילים", היא אומרת, "אבל חן ואני החלטנו שכרגע טובת הילדים היא שיסיימו פה את שנת הלימודים. אם השקט יישמר, נחזור באזור יולי הביתה". בזמן שהוא לובש את חליפת הגלישה, מסביר גיא: "יש כאן הרבה חוגים, אנחנו נהנים, אבל אבא חסר. אני מאוד רוצה לחזור ביולי לשחק עם החברים שלי כדורגל במגרש שלנו".
איתן גליקמן
"גילינו בילדים עצמאות שלא הכרנו"
מירב ונועם רופמן עם הילדים גפן (13), דקל (12) ואלון (8) והכלב דייסון // הבית: ניר עם // היום: מלון הרודס בתל-אביב
משפחת רופמן עברה לקיבוץ ניר עם בעוטף עזה רק לפני כמה שנים, וזו כבר הפעם הרביעית שבה הם פונו מביתם בגלל סבבי לחימה ברצועה. "פעם אחת היינו בים המלח, פעם בנתניה, והייתה עוד פעם שאני כבר לא זוכרת", אומרת האם מירב. "עכשיו אנחנו בחופשה שלא נגמרת".
אחרי טבח 7 באוקטובר פונתה המשפחה לתל-אביב, והיא משוכנת במלון הרודס. בתחילה התגוררו ההורים ושלושת הילדים עם הכלב דייסון בחדר אחד, אבל כעת הם התפצלו לחדר הורים, חדר לגפן הגדולה וחדר לשני הבנים.
"משום שאנחנו לא במתחם אחד אלא מחולקים לחדרים, אנחנו פחות בשליטה על הילדים", מסבירה מירב. "אני צריכה לצאת מהחדר שלי ולהיכנס לחדר שלהם כדי לראות מה קורה. מצד שני, אני מגלה בהם עצמאות שלא הכרתי".
עד כמה זה מורכב לגור ב-28 מטרים רבועים?
"אין הרבה מקום לבגדים או לחפצים שלנו. אין לנו סלון, כמובן. אנחנו יושבים כולם על המיטה לראות טלוויזיה. אין לנו אופציה לבשל. אני גם לא יכולה לצאת עם פיג'מה להכין ארוחה לבית ספר".
הפערים בין חייהם הישנים לבין המציאות החדשה מתבטאים גם בניואנסים הדקים של חיי הקיבוץ שפשוט אינם ישימים בעיר. "יש פער מנטלי גדול", אומרת מירב. "תל-אביב היא לא קיבוץ, והילדים לא יכולים להסתובב יחפים בין הבתים או בדרך למכולת. יש לנו קבוצת ווטסאפ של 'הרודס ניר עם'. מעלים שם תמונות של נעליים ליד כיכר אתרים, או קורקינט זרוק באמצע שום מקום. ברור שזה של ילד מהקיבוץ, כי הם רגילים שאיכשהו זה חוזר".
יעל צ'כנובר
