"עדיף סנטימטר של מזל, על קילומטר של שכל". מי אמר את המשפט הזה? שלום אביטן. האיש והצבע, החלוץ שעורר עניין גם מחוץ למגרש והלך לעולמו שלשום בגיל 73. מספר 9 האגדי של הפועל באר-שבע, מבעלי הבעיטות העוצמתיות בכדורגל הישראלי שלא מעטים מבני תקופתו מתקשים לשכוח שערים שהבקיע מאזור מחצית המגרש.
האלפים שהגיעו שלשום ללוותו בדרכו האחרונה בבאר-שבע, העידו כי שלום זכה לקונצנזוס מסוג אחר: למרות אמירותיו החדות ופיו שפירנס בזמנו את הכותרות הראשיות, ומן הסתם פגע במספר אנשים – הוא היה אהוב וגם נסלח. אביטן א' ואביטן ב'. איתו, תמיד, הפועל באר-שבע הייתה מרתקת. והתיוג של "מלך שערי הפועל באר-שבע בכל הזמנים" עם 116 כיבושים רק הגביר את העניין וההילה סביבו. הרכב המשתתפים הרב-גוני, מאנשי העבר ועד ההווה, בהלווייתו ביום שישי בבאר-שבע הגדיר את מהות שלום אביטן כשחקן על-זמני. כסמל.
אביטן היה סקורר בנשמתו. חלוץ עם רגל שמאל חדה, בעיטת פצצה מחוץ לרחבה ומתוכה וגם משחק ראש נחוש של מי שלא התנשא לגובה רב (1.72 מ') אבל יעשה הכל בשביל עוד כדור ברשת. הוא זכה עם הפועל באר-שבע באליפות השנייה בתולדותיה (1975/76), בתואר אלוף האלופים ויש באמתחתו אליפות נוספת עם הפועל ת"א (1985/86).
הקול של הדרום
אביטן לא היה רק מגדולי שחקני הפועל באר-שבע, אלא גדול מייצגי ודוברי הקבוצה בשמירה על מעמדה. זה מעבר לפה הגדול והלעיתים שחצני, הוא היה כדורגלן באר-שבעי גאה, ווינר כריזמטי שלא מתבטל ולא חושש להתריס מול התקשורת התל-אביבית ההגמונית. וכל זה בתקופה שבה הדבר היה הרבה יותר קשה, עם ערוץ טלוויזיה אחד, שניים-שלושה עיתונים ונטייה אוטומטית לזלזול ופטרונות מול הפריפריה. אביטן היה לוקאל-פטריוט וסמל באר-שבעי שהשמיע בווליום את קולם
של דרומיים רבים שראו בו כמי שמייצגם. "קורה אחת בתל-אביב שווה 100 שערים בבאר-שבע" התריס באחת מאמירותיו שהייתה חדה ומדויקת לא פחות מיכולת הבעיטה שלו.
הפה הגדול שלו היה מתנה עבור העיתונאים. ראיון איתו סגר למראיין ת'פינה וסיפק חומר עסיסי וכותרות שנונות. גם לטלוויזיה, כלומר הערוץ הראשון והיחיד של אז בשחור-לבן, אביטן סיפק צבעים. "בעוד אני מספיד את הפועל באר-שבע, בא שלום אביטן ולועג לי בפנים. אני מסיר את הכובע", שידר יורם ארבל גול מרהיב של החלוץ שהשווה אחרי שקבוצתו נקלעה לפיגור מול בית"ר ירושלים. גם כשהוזמן לראיונות באולפן ידע אביטן לספק את הסחורה בשנינות והומור שהיו נדירים באותם ימים אצל כדורגלנים. אחד האוהדים כינה אותו בהגדרה שהתקבלה על ידי רבים: הרוקסטאר של הפועל באר-שבע.
קלפים, אקדחים וזמרת
מקצועית, יגידו בבאר-שבע, הוא היה איש שהקדים את זמנו ומשום כך זכה ללבוש את מדי הנבחרת רק פעמיים. באחת מהן, מול הנבחרת האולימפית של הולנד, הוא הבקיע את צמד השערים, 0:2. בשנייה הוא הוחלף במחצית אחרי שביקר את מאמנו עמנואל שפר. אחר כך זרק את חולצת הנבחרת. כתוצאה מכך, לא שב לייצג את ישראל. אפילו היום תתקשו למצוא כוכב כדורגל שינהג בצורה כזו, וגם בכך יש לו "זכות ראשונים".
היסטוריוני המועדון הבאר-שבעי יודעים לספר כי אפילו בתקופת שתי האליפויות הגדולות תחת אמציה לבקוביץ', 1975 ו-1976, רק שחקן אחד הוזמן לנבחרת, הבלם אלון בן-דור. לא במקרה מחו בבאר-שבע נגד העדפת מאמני הנבחרת את שחקני המרכז על אלה מהדרום.
לפני ארבע שנים ראיינתי אותו יחד עם עמיתי עדי גולד, לספר "אלופים" שנכתב אחרי שלוש האליפויות של הפועל באר-שבע תחת ברק בכר. היו כמה סיפורים שהיו זקוקים לאימות. הייתי משוכנע שיבטל אותם, משום שהם לא ממש קידמו את ההערכה אליו. הראשון, היה על מקרה בשנות ה-80, שבו נעלם למאמן אליהו עופר ערב חצי גמר גביע המדינה. למחרת ממתין משחק מול הפועל ת"א, הקבוצה במחנה אימונים והכוכב נעדר. מה עושים כאשר האמצעים אז לא כללו איתוריות או טלפונים סלולריים? המידע היחיד היה שהיעלמו קשור באהובתו באותם ימים, סלבריטי מתחום הזמר. הקפטן אפרים דוידי הצליח להגיע לביתה, שם גילה רגל מבצבצת מתחת לשמיכת הפוך. אביטן הנבוך משהו נפרד ממנה בעצב והצטרף לחבריו. כל זה לא הפריע לו להבקיע שער נדיר באותו משחק. הייתי בטוח שיענה לי בנוסח "מה אתה מחפש אצלי סיפורים מהמיטה”, אבל הוא אישר, ואפילו לפרסום.
סיפור בלתי נשכח אחר התרחש במחנה אימונים של הפועל באר-שבע, בבלגיה, במסע למשחקי האינטרטוטו. הקבוצה צירפה שחקני חיזוק ובהם יוחנן וולך, הבינלאומי מהפועל חיפה. כדי לשבור את השגרה, השחקנים שיחקו קלפים בחדרו של אחד מאנשי השב"כ שאיבטחו את המסע. אביטן הבחין באקדח שהונח על השולחן, נטל אותו לידיו תוך שהאמין כי הוא נצור. "אני יורה בך" זרק משועשע לוולך, לחץ על ההדוק – ופוף! הכדור נפלט ונתקע בקיר מעל ראשו של השחקן ההמום. גם סיפור האקדח זכה לאימות מאביטן.
ומי נתן? אביטן!
מי שזוכרים את איכותו של אביטן כשחקן, משוכנעים כי בכדורגל היום, עם הסוכנים בעלי הקשרים והפתיחות לחו"ל, הוא היה נרכש על ידי קבוצה גדולה ביבשת. הוא היה שחקן חכם בצורה נדירה, חלוץ שניחן בהבנת וראיית משחק שגרמו לכמה ממאמניו להסיטו אחורה לעמדת הקשר הקדמי. הכל כדי שימסור את הפס המדויק בתזמון ובדיוק המתאימים. מעטים השחקנים שמבקיעים כבר במשחקם הראשון בקבוצה. אביטן שהחל את דרכו בבית"ר באר-שבע עשה זאת במשחקו הראשון במדי הפועל באר-שבע בשנת 1972, בניצחון 0:3 על מכבי נתניה. מפה התחיל הרומן הממושך שלו עם האוהדים המעריצים בדרום.
נכון, שלום אביטן הספיק לעזוב את הפועל באר-שבע, לעיתים על רקע סכסוכים בחדר ההלבשה. הוא נדד לבית"ר ירושלים, הפועל ירושלים והפועל ת"א, אבל הוא גם חזר ולעד יהיה מזוהה כסמל ואגדת כדורגל של מועדון הפועל באר-שבע. לא משנה אם זה בווסרמיל, טרנר או אפילו מחוץ לעיר באר-שבע, אין אוהד כדורגל שגדל בסבנטיז שלא מכיר את השאגה הנלהבת שעלתה מהטריבונות: "ומי נתן? אביטן!"
