כשהיו קטנים נהגו נכדיי לשאול אותי אחרי התחלתו של סרט שראינו ביחד, מי הטובים ומי הרעים בו. בדרך כלל עניתי להם: הסתכלו וראו. אי-אפשר להגיד מראש.
היום כבר אפשר. במרוצת השנים האחרונות השתלטה על התרבות העממית-פופולרית במערב גרסה מודרנית של "ז'דאנוביזם", אסכולה שהומצאה ונכפתה בכוח בשנים השחורות של משטר סטאלין בברית-המועצות על ידי קומיסר התרבות אנדריי ז'דאנוב. העיקרון המנחה את הז'דאנוביזם היה פשוט: בכל יצירה צריך להיות ברור מראש שהרעים הם תמיד קפיטליסטים, אימפריאליסטים, בורגנים, ומדי פעם גם ציונים, כלומר יהודים. לעומת זאת, הטובים הם תמיד בני הפרולטריון המדוכא. מי שהרשה לעצמו לחרוג מההבחנה הפוליטית החדה הזו בין רעים לטובים נחשד בעוינות למפלגת השלטון הקומוניסטית ולעומד בראשה.
תפיסותיו של הקומיסר ז'דאנוב הועתקו בשנים האחרונות לסדרות טלוויזיה, סרטים, מחזות ולמרבית יצירות תרבות במדינות המוגדרות כמערביות. אם נכדיי ישאלו אותי כעת מי כאן הטובים ומי הרעים אוכל להשיב בלי היסוס: בסוף הסדרה, הסרט, המחזה, התסכית או הסטורי באינסטגרם יתברר לנו בהכרח שהאיש הלבן בחליפה האפורה הוא הרע והגיבורה הלא-לבנה בלבוש המסורתי היא הטובה, שנפלה קורבן למזימה של קפיטליסטים-אימפריאליסטים-מיליטריסטים.
באחרונה נוספו אל הרעים גם הציונים. למעשה, הם נוספו לפני זמן רב. בסוף שנות ה-40 הוצאו להורג בברית-המועצות חברי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי באשמת נטייה לאומנית-ציונית. בשנות ה-50 הועמדו למשפטי ראווה והוצאו להורג בצ'כוסלובקיה מדינאים יהודים בכירים (קומוניסטים) בשל היותם, כביכול, שליחים של ההסתדרות הציונית ומרגלים למען ישראל ואמריקה. בשנים 1967-1968 נשטפה פולין במסע אנטישמי לסילוק יהודים מעולם התרבות, מעולם האמנות, מהאוניברסיטאות, מהממשל ומהמפלגה, בטענה שהם "ציונים" ולכן שליחים של האימפריאליזם המערבי האנטי-פולני. "גיס חמישי", כינה את שארית הפליטה של יהודי פולין מזכ"ל מפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת וולדיסלב גומולקה, בנאום פומבי סוער בתום מלחמת ששת הימים. הלקסיקון של ההפגנות האנטי-ישראליות האחרונות דומה להפליא ללקסיקון של המסע האנטישמי הפולני דאז: לא נגד "יהודים", רק נגד "ציונים". ציונים, שהם כידוע שורש הרע בעולמנו.
ב-1975 הצביעו רוב המדינות החברות באו"ם בעד החלטה 3379 שלפיה "הציונות היא גזענות ואפליה גזעית"; בנס נכשלה ההצעה לסלק את ישראל מהאו"ם. אמנם ב-1991 קיבלה העצרת הכללית החלטה המבטלת הלכה למעשה את 3379, אך עשר שנים לאחר מכן הובא לוועידת האו"ם נגד הגזענות בעיר הנמל הדרום-אפריקאית דרבן מסמך מפורט של עמותות וארגונים לא-ממשלתיים שבו נכתב שישראל היא "מדינת אפרטהייד" המבצעת "רצח עם". הודות למאמצים ותרגילים דיפלומטיים אמריקאיים המסמך לא אושר בוועידת דרבן גופא, אלא רק בוועידות שנלוו אליה.
חלפו 23 שנים, והמחאות וההפגנות של המחנה הפרוגרסיבי מתמקדות שוב בקריאות לחיסול הציונות הזורעת רוע בעולם, בדיוק כמו בתקופה הסובייטית. אין ספק שיש בין המפגינים נגד ישראל גם מי שהזדעזעו בכנות מהסבל הפלסטיני; אף שהם חד-צדדיים בתגובתם, הם מפגיני מצפון. אבל זהו מיעוט הבטל בשישים. הרוב הלא-מוסלמי המוחץ של באי ההפגנות אימץ את האידיאולוגיה הרשמית הרוסית כיום והסובייטית בעבר, המחלקת את העולם לרעים-תמיד (עכשיו ארה"ב, נאט"ו, אוקראינה וישראל, בין היתר) ולטובים-תמיד (רוסיה, איראן, חמאס, ונצואלה, בין היתר). התפשטותה המואצת ברחבי הגלובוס חותרת לא רק נגד קיומה של ישראל אלא גם נגד קיומן של הדמוקרטיות הליברליות באשר הן.
