ברגעים האחרונים של ליל הסדר, אנחנו אומרים עוד פיוט אחד אחרון שמסכם את המסע הארוך שעברנו מהימים המרים של הגלות במצרים, דרך סיפור הגאולה המופלא, שעל כל אחד מפרקיו היינו אומרים "דיינו". הפיוט הזה, שנכתב על ידי הפייטן רבי יוסף בן רבי שמואל טוב עלם, מחכמי צרפת במאה ה-11, מבקש לאסוף לתוכו בשמונה שורות קצרות את כל שהיה ואת כל שיהיה:
"חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ, כְּכָל מִשְׁפָּטוֹ וְחֻקָתוֹ. / כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ, כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹ. / זָךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה, קוֹמֵם קְהַל עֲדַת מִי מָנָה. / בְּקָרוֹב נַהֵל נִטְעֵי כַנָּה, פְּדוּיִם לְצִיּוֹן בְּרִנָּה".
"חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ", אנחנו מכריזים בהתרוממות רוח, ומתפללים שגם בשנים הבאות, "כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ, כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹ". אבל דווקא ברגעי השמחה האלה, אנחנו בוחרים להזכיר לעצמנו שגם אם זכינו באופן פרטי לערוך את ליל הסדר בחיק המשפחה, בטוב ובשלום - יש רבים אחרים שלא זכו לרגעים אלה. ברגע השיא של חג החירות אנו מזכירים לעצמנו ולריבונו של עולם את מי שאינם בני חורין, ומתפללים שיחזיר את פדויי השבי הביתה, "פְּדוּיִים לְצִיּוֹן בְּרִנָּה".
מאז שמחת תורה תשפ"ד אין יום שבכותל המערבי לא מתפללים בלב שבור לשחרור החטופים שנמצאים עדיין, למרבה הזוועה, בידי האויב האכזר שבעזה. אין יום שבו אין אנו מייחלים לנס שירכך את ליבם האכזר של חוטפי זקנים וטף, צעירים וצעירות. התפילות שנערכו בכותל למען השבויים היו מהאירועים העוצמתיים ביותר שחוויתי בכל שנותיי בכותל, ולוואי וייפתחו שערי שמיים לתפילתנו.
אך עד אז, חלילה לנו מלשכוח ולו לרגע אחד שחירותנו לעולם לא תהיה שלמה כל עוד יש אחד מאחינו שאינו בן חורין. בליל הסדר השנה נפנה אל סיפורו המופלא של עמנו ונשאב ממנו נחמה וחיזוק, ניזכר בכל התלאות שעברו על עמנו, ויחד איתן גם בישועות הגדולות. נחבק את משפחות החטופים, את משפחות הפצועים ואת המשפחות השכולות, מתוך אמונה שלמה ש"נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם".
בימי המאבק לשחרור יהדות ברית-המועצות נהגו מנהג יפה להשאיר כיסא ריק ליד שולחן הסדר, עד לשוב האחיות והאחים הביתה. 133 כיסאות ריקים ממתינים עכשיו בלבנו. אנא השם - הושיעה נא!
הרב שמואל רבינוביץ הוא רב הכותל המערבי והמקומות קדושים
