דריה בת ה-10 מקיבוץ רעים שרויה בטראומה כבר חצי שנה, לאחר שאביה דביר קרפ ז"ל נרצח מול עיניה ב-7 באוקטובר. באותו בוקר חדרו מחבלים לבית המשפחה, ודריה שלחה סמוך לשמונה וחצי הודעת ווטסאפ מצמררת לאמה רעות (42), ששהתה אצל חברה ביהוד: "אבא שוכב על הרצפה ולא זז כבר הרבה זמן. ירו בו". "ביקשתי ממנה לראות אם יש לו דופק", משתפת רעות בכאב. לאחר מכן הגיעו השאלות - 'למה הרגו אותו ואותך לא?' 'מי יטפל בנו עכשיו?' 'אני מפחדת למות, מתי יגיע הצבא?' 'למה לא עשו הסכם שלום?'"
מעט לפני כן, דביר עוד ניסה להרגיע את רעות ואמר שהוא שומר על הילדים. כשהמחבלים נכנסו לבית, דביר בן ה-47 זינק לעברם עם גרזן, חיסל אחד מהם, אך שני האחרים ירו בו למוות והרגו גם את בת זוגו, סתיו קמחי ז"ל. רעות: "החזקתי את דריה בטלפון במשך שלוש שעות וניסיתי לשלוח עזרה בהודעה לקבוצה בקיבוץ, רק שמישהו ינסה להגיע לבית".
שלושה חודשים לאחר הטבח התרחש מפגש מדהים בסטודיו הסמוך לבניין הדירות בת"א, שם שוהה כרגע המשפחה. עטר רבינא (35), סטודנטית לתואר שני באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים, הגיעה עם חבריה להתנדב עם תושבי העוטף, והחיבור שלה עם דריה היה מיידי, כפי שהיא מתארת: "התאהבנו ממבט ראשון". דריה החלה לפקוד בקביעות את הסטודיו הסמוך, ואחרי שנים בהן אהבה לשרבט על דפים ואפילו להרכיב צורות מחומרים שאספה, התגלתה כציירת בעלת כישרון רב. "דריה משתלבת בסביבה היוצרת כמו אמנית מהשורה", מתגאה עטר, "כמו אחת הסטודנטיות מבצלאל".
"ילדה עם אופי חזק"
לאחר שדביר וסתיו נרצחו, דריה התעטפה בשמיכה על המזרן בממ"ד עם אחיה הקטן שעל הרצף האוטיסטי, לביא (8), וחיכתה לגרוע מכל. המחבלים ניגשו אליה, הרימו את השמיכה, גילו את שני הילדים הרועדים, ובדרך נס כיסו אותם מחדש ולא פגעו בהם ("בירכנו ברכת הגומל", אומרת רעות). בכל אותו הזמן נמשכו הרעשים מתוך הבית, ודריה המבוהלת המשיכה להחזיק מעמד באומץ רב. כאשר הטלפון של דביר רטט, היא ענתה לשיחה מאחותו ואמרה לה: "לקחו לי את אבא, הוא לא יכול לדבר, הוא נרצח". רעות הנחתה אותה להתכווץ כמה שיותר, ורק אחרי שלוש שעות הגיע למקום תושב רעים גולן ספטון, חמוש באקדח. הוא לא הצליח לחלץ את הילדים ושהה איתם עוד תשע שעות בממ"ד, עד שסמוך לשעה 19:00 בערב הוציא אותם דרך החלון.
4 צפייה בגלריה
רעות קרפ בסטודיו, דריה מציירת מאחור: "החזקתי אותה בטלפון במשך שלוש שעות וניסיתי לשלוח עזרה בהודעה לקבוצה בקיבוץ" | צילום: אוראל כהן
דריה לא התאוששה. עד היום היא מסרבת להוריד את הפיג'מה. אבל הפעילות בסטודיו עוזרת לה להחלים ולהתאושש, והיא למדה איך להביע את הכאב. עטר מספרת: "דריה מגיעה אליי בליווי רכזת חינוך של קיבוץ רעים. מצאתי ילדה פיקחית עם עיניים חולמניות. אמרתי לה שבסטודיו שלי מותר הכל, גם ללכלך, והיא הרגישה בבית. לפעמים היא מגיעה עם רעיון מראש או טכניקה מלהיבה שראתה בטיקטוק, עם הרבה דמיון. המראה השברירי שלה מטעה, היא ילדה עם אופי חזק, מאוד אינטואיטיבית".
הציורים של דריה, שהיו פעם מלאי אופטימיות, השתנו והתמלאו בצבעים קודרים. אחד מציוריה מתעד את 7 באוקטובר, אחרי שדריה חלמה שאביה חזר לחיים. מופיעים בו קבר, דם, והאב עם גרזן בידו.
החלמה דרך האמנות
רעות מקווה שדרך האמנות התהליך המורכב שעוברת דריה ייראה אחרת: "היא ברגרסיה, עוברת טיפולים פסיכולוגיים, צעד קדימה ושניים אחורה. רעשים חדשים מפחידים אותה, כמו המזגן שעובד או קולות שהיא לא מכירה, ואני עדיין מלווה אותה לשירותים. אבל התקווה בלב היא שיש לי שאגאל קטן בבית. אני צופה לה עתיד גדול". רעות אף מתכננת בהמשך להקדיש תערוכה לדביר ולהציג בה את היצירות של דריה.
"כשאני מציירת אני מרגישה שטוב לי", מסכמת דריה. "כיף לי שרעיונות שלי הופכים לציורים יפים. אני מאוד אוהבת לעבוד עם עטר בסטודיו ולראות מה אמנים אחרים עושים. אני חולמת שכולם יראו את מה שאני עושה לזכר אבא שלי". •
עטר רבינא: "מצאתי ילדה פיקחית עם עיניים חולמניות. אמרתי לה שבסטודיו שלי מותר הכל, גם ללכלך, והיא הרגישה בבית. המראה השברירי שלה מטעה, היא ילדה עם אופי חזק, מאוד אינטואיטיבית"
