סרטון מוקרן בתוך האוהל המרכזי בכיכר החטופים בתל-אביב. את המסך הגדול ממלאים ילדים חייכנים שצועדים ושרים בשדה חרציות צהובות. "איך יודעים שבא אביב?" שואלות מילותיהם האופטימיות. "הילד הזה נרצח", לוחש חבר מימיני. "גם זאת", הוא ממשיך לפענח עבור מי שכמוני כבר לא מכיר את כולם.
ליל הסדר של בארי היה הכול מלבד סטנדרטי. תורני עריכה וחיסול אמנם נקבעו כמיטב המסורת, אבל הכרוז שפעם הכריז בחדר האוכל של הקיבוץ "ההסעות לתל-אביב ייצאו בעוד עשר דקות", התחלף במנחה שהודיעה למפונים שהגיעו באוטובוסים: "ההסעות לים המלח ייצאו בעשר ורבע".
וזה עוד שולי לעומת השינויים בתוכן ובתפאורה. נוסח ההגדה הותאם לנסיבות, הערב נפתח בדקת דומייה לזכר נרצחי בארי, וחלקם קמו לתחייה לרגע דרך המסכים – אפקט מצמרר ומטלטל. הנה למשל קרול, דוד קרול ז"ל, רועם בליל הסדר קודם את "ומשה הכה על סלע". והנה עמיר וייס ז"ל מבקש בשירה "שלח את עמי". ואחריו המופע "בתופים ובמחולות". על הבמה חבורת ילדים ונשים, מקישים על חלקי גופם בתופי מרים. ביניהם רוקדת כרמית, אחותה של דנה בכר ז"ל. במקביל, בתזמון מושלם, מוקרן סרטון של אותו מופע מלפני שנה. מובילה אותו דנה, שהייתה אז הרוח החיה מאחורי הריקוד. ועכשיו מתה.
גם אלה ששרדו את התופת השתתפו. הנה אמילי הנד, הילדה שנחטפה לעזה ונחשבה בטעות לנרצחת, שרה עם חברותיה את "מה נשתנה". ואבידע בכר, שאיבד את אשתו, את בנו ואת רגלו, עומד על הפרוטזה ומקריא את המילים שהותאמו לכוס השנייה, כוס התקומה. ויולי בן עמי, שאמה רז חזרה מהשבי ואביה אוהד עדיין שם – לעזאזל, כבר 201 ימים שם – זועקת להשבת החטופים.
זה היה ערב שובר ומאחה, ממלא עצב ומעורר השראה. כמות הדמעות שנשפכה בו התחרתה בקלות במספר לגימות היין. 500 אנשים הסבו באוהל, כל אחד וחשבון הצער והטראומה שלו. כל אחד וצלקותיו. ומתוך כולם גם התאמצה להפציע הקהילה – מה שנותר ממנה. ניסתה לשדר איזו אופטימיות. לסמן שמעבר לאופק, הצבוע עכשיו בשחור, יש סיכוי לשביבי אור. ומעבר לשביבים יצוצו לאט-לאט חיים חדשים. לא כמו שהיו, אף פעם לא, אבל חלק מהם. מעין ניצני תקווה. אם רק הנהגת המדינה הייתה לוקחת דוגמה ממה שהתרחש שלשום באוהל בכיכר, דיינו.
