"על מנת להעביר חימוש מדויק מנקודה א' לנקודה ב', אין צורך לתלות אותו תחת כנפיו של מטוס קרב העולה 80-100 מיליון דולר ומוטס בידי אדם. בכסף זה ניתן לייצר עשרות פלטפורמות אוויריות קטנות יותר, שהן בעצם אותו חימוש בדיוק, העושה את דרכו למטרה עצמאית ובזול, במקום 'לקנות כרטיס' במטוס יקר... בדרך זו ניתן לייצר תפוקה של טייסת שלמה במחיר של מטוס אחד".
הדברים האלה נכתבו לפני 19 שנה בספר בשם "לוחמה מבוזרת" (שיצא שוב במהדורה מעודכנת לפני עשר שנים, בשם "ללחום אחרת"), אבל מערכת הביטחון שלנו דחתה רעיונות דומים, כמו זה של אביגדור ליברמן, לבנות על פי אותה תפיסה "חיל טילים". נדחו גם רעיונות קודמים, למקם מאות טילים על פלטפורמה ימית. ככלל, פוזיציית ההתעצמות של חיל האוויר הייתה ונשארה לשים את הדגש על עוד טייסות, גם - אולי בעיקר - כיוון שלזה היה מימון בכספי סיוע.
מי שהבין את הדבר היו האיראנים, שבנו בדיוק מערך כזה, והנחילו אותו לכל שלוחיהם - חיזבאללה, חמאס והחות'ים. למולו, נאלצנו לבנות בעשרות שנים ועשרות מיליארדי דולרים את מערך ההגנה הטוב בעולם, זה שבלם את המתקפה המסיבית של 14 באפריל. אלא שלאיראנים יש עדיין ארסנל גדול, וכושר ייצור חימושים מהיר. בתקיפות הבאות יהיה קשה יותר. התרחיש האיראני כלל מאות כטב"מים איטיים, טילי שיוט מהירים יותר וטילים בליסטיים שזמן ההגעה שלהם מאיראן הוא מספר דקות. התהליך כולו היה עניין של שעות - וזו נקודת התורפה שלו. מיציאת הכטב"מים היו ארבע-חמש שעות שבהן ניתן לפגוע במערכי השיגור של טילי השיוט והטילים הבליסטיים, אך את זאת אפשר היה להשיג רק אילו היו לנו די חימושים אוטונומיים המסוגלים לכך. עם מטוסים בלבד לא היה סיכוי לעשות זאת, ומגבלה זו קיימת במובן מסוים גם לגבי לבנון - אם כי באופן חריף פחות - כיוון שכאן הזמנים קצרים בהרבה.
כפי שהגדיר זאת פעם אחד ממנכ"לי רפאל, "המערכת צריכה ליירט באוויר את כל מה שכבר נורה, ולהשמיד על הקרקע את כל מה שממתין שם לתורו". בדרישה הראשונה אנו עומדים לא רע, אבל בשביל השנייה חייבים להגדיל ולהרחיב בהרבה את ספיקת התקיפה המדויקת בזמן אמת. הקושי האופרטיבי כאן, במיוחד בלבנון, הוא ה"חיים בצוותא" של כוחותינו בתווך האווירי - איך מתאמים מטוסים ומסוקים באוויר עם ירי בו-זמני של חימושים הנורים דרך אותו מרחב אוויר, ממקורות עצמאיים על הקרקע. זה היה אחד הטיעונים נגד הקמת מערך טילים עצמאי, ונוכחות כוחות קואליציה בתווך מול איראן מוסיפה כאן נדבך נוסף של קושי. אבל ברמת האינטגרציה הרב-זרועית של צה"ל כיום, ויכולת התיאום עם השותפים, זה פתיר.
הבעיה היא סוגיית העלות. המובאה בפתיח נכתבה במציאות אחרת - עימות ישיר מול איראן היה אז אפשרות תיאורטית בלבד. היום המטוס עולה כפול, וחימוש עצמאי עם הטווח הנדרש עולה לא פחות מטיל "חץ", והרבה יותר מ"שרביט קסמים". הדילמה תהיה איפה משקיעים. האיראנים לא זקוקים למאמר הזה בשביל לשנות את סדרי השיגור שלהם ולפתוח בחימוש הבליסטי, דווקא.
בנייר שכתב לאחרונה טייס קרב ותיק הוא העריך שעלות הקמת מערך טילים עצמאי תהיה שווה לעלות רכש ותפעול של טייסת אף-35, שיעילותה השולית, כפי שהוא כותב, בהשמדת האיום העיקרי על קיומנו - טרור הטילים הבליסטיים - קטנה ביותר. גם אם מתעלמים מעלות התפעול, בעלויות של היום זה עדיין יחס של 30-40 חימושים, במחיר של מטוס אחד. הבעיה והתחשיב מורכבים כמובן הרבה יותר ממשוואה פשטנית כזו, אבל כלכלית לפחות - זה מסמן בעיה בתמהיל.
הבעיה הקריטית היא מבצעית. איך עונים מיידית, בירי נגדי אפקטיבי, אל מקור השיגור של כל איום שנורה אלינו - בכל מקום שיימצא ובכל זמן שישוגר. המטרה, כפי שכותב אותו טייס, בצדק, היא השמדת המשגרים, שמספרם סופי וחתימתם בשטח ברורה. מיידיות תגובה כזו לא משיגים עם מטוסים, ולא נוכל להמשיך לאורך זמן להתבסס על מערכת ההגנה בלבד - עם כל יכולתנו לשכלל ולהשביח אותה. חייבים להוסיף לה מעטפת לתקיפת נגד, אינטגרלית ועצמאית. אם מערך זה ייקרא חיל טילים או כל שם אחר - זה פחות חשוב.
ידידיה יערי כיהן כמפקד חיל הים וכמנכ"ל רפאל