ההתפרצויות האנטי-ישראליות - שמלוות גם בגילויי אנטישמיות - באוניברסיטאות בארצות-הברית הן רק סימפטום אחד להבנת הידרדרות מעמדה של ישראל בעולם. מה שקורה בקמפוסים הוא ביטוי וולגרי של שנאת ישראל, אבל מאחורי המפגינים האלימים נמצאים גם מיליונים שדווקא תמכו בישראל בתחילת המלחמה, ומכיוון שאינם מעורים בפרטים קשה להם להבין מדוע היא צריכה לגבות את חיי עשרות אלפי עזתים במלחמה שנמשכת זמן כה רב. זה לא עניין של צדק - זה עניין של הבנה חכמה ומעמיקה של מעמדנו ומצבנו בעולם. לתמיכתה המובהקת של ארצות-הברית בישראל יש מחיר לא רק בתלות, אלא גם בדימוי העולמי: כל מי שמאשים את המערב ואמריקה באימפריאליזם וקולוניאליזם ודיכוי החלשים מוצא בישראל כתובת נוחה יותר להפגנות נגד "המערב המדכא". לכך מתווספות קנאה ושנאה ליהודים. צריך להתחשב בכך כנתון, ולא רק להתלונן.
ישראל היא גם לא מדינה שיכולה להרשות לעצמה חצי שנה של מטחים מצד חיזבאללה - והתמשכות המלחמה בעזה היא שמונעת התמקדות בפתרון לצפון. בדיעבד, הדרג המדיני היה אמור לומר לצבא אחרי 7 באוקטובר שיש לו ארבעה חודשים לעשות כל שהוא רוצה בעזה, ולהגיע למצב שבו חמאס ממוטט. לאחר ארבעה חודשים ישראל הייתה צריכה להציע לחמאס הפסקה יזומה תמורת החזרת כל החטופים, ואם נתניהו היה מאשר הכנסת כוח חלופי, זה גם היה ההפסד המוחלט של שאריות חמאס - שהיה נאלץ להיאבק על שרידותו, אם היה בכלל מסוגל, נגד כוח אלטרנטיבי.
אבל זה לא קרה, ולכן בכל מקום שממנו צה"ל יוצא - אנשי חמאס מנסים לשוב. בינתיים גם גורל החטופים כבר לוט בערפל, ואפשר לקבוע כי חצי שנה אחרי 7 באוקטובר - הסתבכנו. זה עצוב, שכן ב-7 באוקטובר ספגנו את המכה הקשה בתולדות המדינה, אבל לפחות היו לפנינו מגוון אפשרויות ואשראי בינלאומי לפעולות שיכלו "לשנות את פני המזרח התיכון" כפי שנתניהו הבטיח בנאומו הראשון לאחר התקפת חמאס.
עכשיו עלינו להיזהר משני דברים שכרוכים במלחמה הנוספת בעולם, שגם היא מקרינה על העימות המזרח תיכוני: מלחמת רוסיה-אוקראינה. הדבר הראשון והמסוכן הוא שאם לא נסיים את המלחמה בעזה בהקדם אנו עלולים להידרדר להיות אוקראינה, כלומר להסתגל למצב של מלחמה מתמשכת שסופה אינה ברור. תפיסת הביטחון של ישראל, כפי שעוצבה עוד בימי בן-גוריון, חתרה למלחמות קצרות ובשטח האויב מתוך הבנה שצה"ל מסוגל להכרעה מהירה, אך כמדינה קטנה באזור רווי איומים היא תתקשה לשרוד מלחמות ארוכות. לכן השאלה אינה רפיח כן או לא - אלא גם להיות אוקראינה כן או לא. התמשכות המלחמה בעזה, לצד המטחים בצפון ותסיסה ביהודה ושומרון, הם המתכון המסוכן למלחמת התשה מתמשכת שלא נעמוד בה, גם אם נהיה ביתרון צבאי.
הדבר השני שצריך להיזהר להימנע ממנו טמון בצד השני של המלחמה שם. למרבה הצער, בעיני רבים בעולם הדימוי של ישראל התחלף מאוקראינה לרוסיה: כדי להבין מדוע רבים מסתייגים מישראל עלינו לחשוב שלצד המראות הקשים מעזה, גם המושגים שהשמיעה ההנהגה הישראלית נגד חמאס - "ניצחון מוחלט" או "מיגור האויב הנאצי" - הם בדיוק המושגים שפוטין נוקט נגד אוקראינה. כך קרה שישראל מוצאת את עצמה במקום הכי גרוע: סובלת צבאית כמו אוקראינה וסובלת מדינית כמו רוסיה. האחריות למצב זה מוטלת על מנהיגי המלחמה, ובראשם נתניהו - והם גם אלו שיצטרכו לחלץ אותנו מהתסבוכת.
