לפני כחצי שנה הזדעזע מגיש הטלוויזיה הבריטי הנודע פירס מורגן כשבן שיחו, ד"ר עבד אל-ווחיד, מנהיג איסלאמי קיצוני ורופא בשירות הבריאות הלאומי בממלכה, נמנע מלגנות את טבח 7 באוקטובר, וככלל הכחיש שהאירוע התרחש. רבים באירופה ובצפון אמריקה מבינים בהדרגה כי עמדות מעין אלה לא משקפות רק ביקורת חריפה נגד ישראל והציונות, אלא מבטאות עולם ערכים שלם הקונה אחיזה במערב ומנוגד לעקרונות היסוד הרווחים בו.
מחאה פרו פלסטינית באוניברסיטת קולומביה
( צילום: מיכאל לובש )
קו ישיר מחבר בין הראיונות הנוקבים שעורך מורגן מאז 7 באוקטובר לאירועים הקשים שמתרחשים באוניברסיטאות-העל של ארה"ב בימים האחרונים וכוללים, בין היתר, חסימת כניסת סטודנטים יהודים לקמפוסים, תשבחות לאנשי חמאס (ואף סימון מפגינים פרו-ישראלים כ"מטרות הבאות של גדודי אל-קסאם"), קריאות להשמדת ישראל ותלישת דגלי ארה"ב. האירועים מתוארים לכאורה כ"מחאה עממית מתקדמת", אך נושאים מאפיינים אנטישמיים ואלימים. המלחמה בעזה משקפת בפני המערב שינוי דמוגרפי ותרבותי דרמטי המתחולל בקרבו. במוקד ניצבת ברית בין הקהילות המוסלמיות, שכוחן גדל בהתמדה וניצבות בחוד החנית של המחאה נגד ישראל, לאליטות הפרוגרסיביות בעלות ההשפעה בעולמות הפוליטיקה, התקשורת והאקדמיה. מדובר במעצבי דעת קהל ואנשי רוח הדבקים בעקרונות הפוליטיקלי קורקט ובתיאוריות פוסט-קולוניאליות הנושאות על נס את היליד ומעניקות לו זכות לנקוט כל סוג אלימות כדי להשתחרר לכאורה משעבוד.
הדבר חושף את צידה האפל של הרב-תרבותיות. אין הכוונה רק לקבלת השונה ממך במוצאו האתני, דתו או צבע עורו, אלא גם במי שאוחז עולם ערכים הסותר את זה הליברלי-דמוקרטי. וכך, קהילות שחרתו על דגלן הכלה של מגוון אמונות, נדרשות לקבל דעות דוגמטיות ומונוליתיות שמתאפיינות בעולם ערכים הפוך: היעדר ביקורת עצמית, השקפה דיכוטומית המחלקת את העולם בין טובים ורעים מוחלטים, כיפוף מניפולטיבי של האמת והמוסר בהתאם לאינטרסים, והיעדר אמפתיה כלפי "האחר".
אנשי הרוח המערביים הפרו-פלסטינים רואים בישראל אמצעי נוח למירוק חטאי העבר הקולוניאלי, בעודם חוששים לתקוף גורמים בעלי עוצמה הרומסים זכויות אדם, למשל סין. זאת, גם אם מדובר בעמידה לצד ארגונים איסלאמיים השוללים זכות קיום ללהט"בים ואוכפים קוד תרבותי מדכא על המרחב הציבורי, בעיקר על נשים
אנשי הרוח המערביים הפרו-פלסטינים רואים בישראל אמצעי נוח למירוק חטאי העבר הקולוניאלי, בעודם חוששים לתקוף גורמים בעלי עוצמה הרומסים זכויות אדם, למשל סין. זאת, גם אם מדובר בעמידה לצד ארגונים איסלאמיים השוללים זכות קיום ללהט"בים ואוכפים קוד תרבותי מדכא על המרחב הציבורי, בעיקר על נשים. וכך, מי שרואים עצמם כנציגי קדמה והומניזם, מכשירים בפועל פשעי מלחמה. רדידות הרשת והתפיסות המונוליתיות של בני דור ה-Z משמשות גם הן מקור עוצמה למחאה נגד ישראל. צעירים רבים מתעטפים בכאפייה או בסרט הירוק של מחבלי חמאס, שהפכו לסמל אופנה שמייצג לכאורה הגנה על חלשים, או קוראים ל"התנגדות", בלי להבין כי זו משמשת מסווה לאלימות ולפגיעה בחפים מפשע.
המערכה בעזה הציתה מלחמת תרבות המתקיימת בתוך מדינות ולא בין רק בינן. מדובר בעימות בין הגדרות שונות בתכלית לגבי אמת, מוסר ויחס כלפי האחר, שבו שואפת ישראל להצטייר כמוצב קדמי של המערב במאבק נגד כוחות אופל השוללים על הסף את ערכי הליברליזם. לצורך ביסוס אותו מעמד ייחודי, חייבת ישראל לשמור על מאפיינים שימחישו כי היא משתייכת לצד הנכון של ההיסטוריה, ובכלל זאת: קיום מערכת חוק עצמאית וחברה אזרחית ליברלית ודעתנית, לצד נכונות לקדם הסדרה אסטרטגית בסוגיה הפלסטינית.
ד”ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
פורסם לראשונה: 00:00, 25.04.24
