אנחנו נמצאים בטרור פסיכולוגי. מה זה אסור לראות סרטון? מה אני, נתינה? מחליטים לי. אני צופה בכל כך הרבה רפש, שקרים, פחדים איומים, 60 סוגי טילים איראניים, אבל ללללללאאאא, הסרטון של הירש פולין הוא ״טרור פסיכולוגי״.
הכל כאן הפוך, כמו בסיפור של הדוד אריה (ינץ לוי), שם הגיבור מגיע למדינת ״היפכאל״ (הוגים כמו ישראל, סיפור ילדים נפלא ומשעשע). ובמדינה הזו הכל הפוך עד כדי כך שכולם הולכים על הידיים ולא על הרגליים. אנחנו רגע מזה, עוד שנייה כבר נשתכנע ללכת על הידיים ושהחלונות יהיו בתחתית הקיר על מנת שנראה החוצה. עד כדי כך אנחנו בהכחשה למצב הנוראי שאנו נמצאים בו.
אפשר להגיד הכל, אבל אי-אפשר להגיד שאפילו מטרה אחת (!) הושגה. בחג נסעתי עם המשפחה לברצלונה, אמא שלי הרגישה לא טוב בטיסה ויצא שאת מרב החופשה בילינו בבית חולים ליד שדה התעופה (היא בסדר, הוציאו לה את התוספתן). שעות של שידורי טלוויזיה בספרדית מדווחים שבעצם אנחנו בטרור פסיכולוגי. בעזה כבר משפצים כבישים ואצלנו החטופים עוד לא חזרו. אצלנו משתגעים באולפנים על "תוכניות", בחו"ל רואים שצפון הארץ נטוש כמו ארץ חרבה אחרי בצורת.
הטרור הפסיכולוגי הוא שלנו בהיפכאל. השרים נוסעים לטברנות ביוון והחיילים הגיבורים מנסים להתחיל מחדש, כמעט 3,000 פצועי גפיים. בהיפכאל ישראל יורדת בדירוג האשראי וזה אפילו לא בכותרות. העלת מסים - דממה, והס מלהזכיר 133 חטופים. בהיפכאל חושבים שזו אשמת החטופים שהם נחטפו, שכל דיבור עליהם רק מחזק את האויב ומחליש אותנו ובעצם רוצים שנשכח מהם. זה לא קשה, גם השרים הספיקו לשכוח.
בהתחלה קצת פחדו לצאת מהבית. בשדה התעופה פגשתי אותם. אין מה לראות בהיפכאל שלנו. העיניים מסתכלות למטה לבדוק פירורי חמץ ולא שלטים של חטופים, שלא נשכח מה חשוב, כן?
אנחנו כבר מוכי ירח, מסתובבים מסוממים מרוב מידע וזוועות, כאילו שמשהו יכול עוד לטלטל אותנו. זה מה שרצו שנהיה. כל כך מסמורטטים. חצי שנה של גזלות דעת, שקרים בשפע, מלחמה מפחידה, טילים איומים, כטב"מים מאיראן, ״אסון שקרה״.
חברים, קרתה רעידת אדמה ממש. צונאמי. אנחנו רוצים שהעולם יידע אבל בעצמנו רוצים לשכוח. רוצים שנשכח אבל אנחנו לעולם לא נשכח. לא את ההפקרה, לא את האפתיות, לא את השקרים. לעולם לעולם לעולם לא נשכח.
