אם המלחמה הייתה נגמרת והחטופים והחטופות שנשארו בחיים היו בבית, יום העצמאות השנה היה אמור להיות חגיגת הניצחון של אמני ואמניות ישראל. לאור היקף ועומק ההירתמות שלהם מאז 7 באוקטובר, בלי שום תמורה כספית ותוך מאמץ עילאי לספק את הביקוש, קשה בכלל לדמיין את החזרה לוויכוחים אם ראוי לשלם להם סכומי עתק עבור הופעות בבמות העירוניות. יש מביניהם, והם האחרונים שירצו שינקבו בשמם, שלא משנה כמה יכלו להרוויח – זה עדיין לא מספיק.
אבל המלחמה לא נגמרה והדאגה לשלומם של החטופים והחטופות רק הולכת וגדלה. באופן טבעי, הרבה ערים ומועצות החליטו לצמצם את החגיגות ובמיוחד לשנות את הטון. זאת לא בדיוק שנה לפטישי פלסטיק וספריי קצף, ויהיה קצת מוזר להרים בשנה שבה עשרות אלפים לא יכולים לחגוג עצמאות כי הבית שלהם הפך לרצועת ביטחון.
כל זה יצר דילמה גם עבור האמנים והאמניות עצמם. מצד אחד, אחרי חודשים ארוכים של התנדבות, זאת עדיין הזדמנות פז לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם, ולא פחות חשוב את אנשי הצוות שתלויים בהם. מאידך, גם הם בני ובנות אדם - למרות שברשתות זה לא תמיד נראה ככה - וייתכן שגם אצלם מתעוררת אי-נחת מהמחשבה שיבצעו את מיטב להיטים לתפארת מדינת ישראל בזמן שבמנהרות של עזה נמקים אנשים, חלקם בגיל של סבא שלהם, ואף אחד לא בטוח שלא ניתן היה כבר להשיב אותם. ומכיוון שהדבר האחרון שחסר למישהו בעת הזאת זה להצטייר כפחות "פטריוט" מהסטנדרט של ערוץ 14, גם לא ממש מתקיים דיון בנושא.
לכן יש מקום לומר, וזה יישמע חריג במציאות נחרצת מדי, שאין תשובה אחת נכונה, צודקת ומוסרית. לשפוט את אלה שהגיעו לאזורי סיכון, ביקרו פצועים ופצועות ופקדו עשרות בתים שישבו שבעה זה לא "חזרה לשיח של 6 באוקטובר" (אף פעם לא עזבנו אותו), אלא סתם להיות אסהול. מי שרוצה להופיע – יש די והותר טיעונים טובים בעד. ומי שלא רוצה – גם הוא לא מחוסר נימוקים כבדי משקל וראויים להתחשבות. עוד לפני המלחמה, התרבות בישראל סובלת מפער עצום בין התרומה האדירה שלה לקלות שבה בועטים באנשים שעושים אותה. ביום העצמאות הזה מותר פשוט להניח להם.
