הדרך הטובה ביותר למדוד את האיכות של דוקו-דרמה ישראלית היא כמובן מבחן הפאה. מחן אמסלם בתפקיד אתי אלון ועד רמי הויברגר בתור מוני פנאן, הפאה המרושלת היא לעולם נייר לקמוס המעיד שאיש לא ייחס חשיבות גדולה במיוחד לתוכן. אם זמנכם קצר והסיפור לא פורט על נימי נפשכם, הפאה היא כלי אמין ומדויק שיעזור לכם להחליט שאפשר לעבור הלאה, למשל לדרמות שבהן ההשקעה בהפקה הולכת יד ביד עם כתיבה מצוינת ומשחק מעולה, כמו "שוגון" (דיסני פלוס) ו"פולאאוט" (אמזון פריים וידאו).
אם בכל זאת "הסודות של מוני" עבר מבחינתכם את מבחן הפאה, הרי שקיבלתם את מה שרצו בקשת להעניק: שעה וקצת של פוטנציאל שהוחמץ עקב טביעה במי האפסיים של הז'אנר, כמיטב המסורת של שידורי חול המועד. פנאן, המנהל המיתולוגי של מכבי תל-אביב בכדורסל שגם ניהל "בנק" שהתגלה כהונאת פונזי, צומצם לדמות שכל פועלה הוא לצעוק "בובל'ה" ולאבד עשתונות בלחיצת כפתור. אלה אולי תכונות שהויברגר לא מתקשה להמחיז, אבל ההתמקדות בהן הופכת טרגדיה לפרודיה. אילנית לוי זכתה בתפקיד כפוי הטובה ונטול הבשר של אשתו שרון (וזה עוד פחות מעליב מתפקיד המאהבת, בביצוע שרון חזיז). כמו כן, מתי סרי ניסה להיכנס לנעלי שמעון מזרחי וגילה שהנפיחות המקורית היא יצור חמקמק ובוגדני.
אלא שכל זה ממילא נועד להיות פחמימה ריקה, כדי שחלילה הצופים והצופות לא ייאלצו להסתפק בארוחת הברוקולי הדוקומנטרית. בדיעבד, אולי התקפי הזעם המתוסרטים של הויברגר בחדר ההלבשה אמורים גם לחפות על כך שאין בחלק התחקירי אפילו בדל מידע חדש סביב אירועים מלפני 20 עד 15 שנה, שלא הושארו בבוידעם עד שגידי מרון (תסריט) ועמנואל נקש (בימוי) החליטו לעסוק בהם. אפילו השמועות הלא מבוססות ממוחזרות. חבל: אם כבר חייבים למלא את החלל, כבר היה עדיף להרים את "מוני פנאן - המחזמר".
אם כך, מדוע "הסודות של מוני" ראוי בכלל להתייחסות? כי החטא החמור באמת של הסרט הוא לא הכתיבה ולא התחקיר ואפילו לא הפאה, אלא הנרטיב. "הסודות של מוני", כשמו, נעול על האדם ודוחק לקרן זווית את האקו-סיסטם: קבוצת ספורט פרטית שדרשה וקיבלה כבוד של נכס לאומי למרות שהתנהלה כמו מכולת שכונתית, תקשורת שהתרפסה בפני המחלקה וידידיה רבי-העוצמה, ורשויות חלשות שגם לאחר קריסת חומות השתיקה לא חשפו את כל מה שקרה שם. והנה באה קשת, הבבואה הטלוויזיונית של המכביזם, ובעצם מכריזה ש"הסודות של מוני" היו רק שלו ועל עונשו הוא בא. הפאה היא רק בונוס.
