מסכת תהום // איל חיות-מן } כנרת זמורה דביר } 384 עמ'
אלישע בן אבויה היה חכם יהודי בדור שאחרי חורבן הבית השני, שמרד במסורת אבות וכפר בעיקר וכוּנה בידי חז"ל "אחֵר". בכתבי חז"ל פזורים אזכורים מעניינים עליו: על הסיבות לכפירתו, על יחסיו עם תלמידו ר' מאיר אחרי "חזרתו בשאלה" ועוד. זו בהחלט דמות הולמת לרומן. ולא ייפלא שאיל חיות-מן, שסיים דוקטורט בפילוסופיה יהודית וזה לו ספרו הראשון, בחר בו.
הרומן, הכתוב בגוף ראשון כזיכרונות אלישע בן אבויה הזקן, מתמקד בנערותו. הנער הפיקח, שגדל בבית אביו האמיד בגליל, מתאהב באחוזת אביו בנערה חכמה ושמה רות ואף מתארס לה בחשאי. אביו, שתולה בבנו תקוות גדולות, מנסה לבטל את נישואיו ושולח את בנו לישיבתו של התנא רבי אליעזר בן הורקנוס ששכנה בלוד (הדמות ומיקומה היסטוריים, כמו פרטים רבים ברומן). חזיונות מיסטיים פוקדים את אלישע הנער ורבי אליעזר מבקש לטפח אותו. מדובר בכעשור וחצי אחרי חורבן הבית, כשהיהדות מצויה בעיצומו של תהליך הסתגלות אדיר ממדים ואפילו, במבט לאחור, פלאי, לקיום ללא מוקד פולחן (תהליך שהחל בו ביבנה ר' יוחנן בן זכאי, רבו של ר' אליעזר, שנפטר כבר בזמן ההתרחשות של הרומן). תקוות משיחיות וקושי להיפרד מפולחן בית המקדש מתרוצצים בקרב הרבנים, ורבי אליעזר מבטא אותם. הוא מבקש לספח את אלישע אל מחנהו מלא הכיסופים לגאולה. אך על תשומת ליבו של ר' אליעזר מתמודד חכם צעיר נוסף, ר' ישמעאל בן אלישע (גם הוא דמות היסטורית). וחלק ניכר מהדרמה שמבקש ליצור חיות-מן קשורה ביריבות שנוצרת בין שני בני החסות, אלישע וישמעאל. למעשה, אם לסכם את צירי העלילה העיקריים הרי הם: ציר היחסים עם רות, שאלישע חש שאולי עליו להקריבם כדי להגשים את ייעודו המיסטי; ציר הכמיהה המיסטית עצמה; ציר היחסים עם ישמעאל; והמתח בין החכמים על הצורך להשתנות בגין החורבן מול הסירוב לעשות כן.
חובה ראשונה של מבקרי ספרות היא לדווח על חוויית הקריאה שלהם. ולוז החוויה שלי הוא שליבי נותר קר לתהפוכות הגורל של בן אבויה. וזו עובדה מוזרה, לכאורה, כי הנושא עצמו — רב שהתפקר על רקע תקופה סוערת בתולדות ישראל — עתיר פוטנציאל דרמטי. מלבד זאת, ברור שהכותב בקיא בחומר ההיסטורי וברורה רמת האינטליגנציה הכללית הגבוהה של הכתיבה. אין זאת אלא שהבעיה נעוצה במקום אחר.
בהתחלה חשבתי שהבעיה היא לשונית. בניגוד לרומן מופת היסטורי כמו 'מלך בשר ודם' של משה שמיר — הדוגמה רלוונטית כי התקופה שבחר שמיר אינה רחוקה — חיות-מן לא עושה מעשה לשוני מעניין בדרך הסיפור שלו. הוא לא טובל כל כולו במרקם הלשוני שנותר לנו מאז ומנסה לשחזר דבר מה, מעין שפת התקופה, באופן שחורג משיבוצי לשון ארכאית שטחיים מדי פעם. השפה של הרומן היא עברית ספרותית עכשווית ובה, כאמור, כמה צימוקי לשון בני התקופה. אך מדי פעם מבצבצים בה ביטויים אנכרוניסטיים צורמים, בני זמננו, כמו "עולם התורה", או "האפלה שלו" (במובן צידו המסוכן), שפוגמים ב"אחרוּת" של הסיפור על "אחר". ופעם אחת אף שגיאה אנכרוניסטית צורמת במשמעות הביטוי "כל דכפין" (שבתקופה הנידונה אינו "כל מי שצריך" אלא "כל רעב"). אין כאן חריש לשוני עמוק, ובאופן כללי, לא רק במישור הלשוני, אלישע מוכר מדי, קרוב מדי, כלל לא "אחר". כך הדבר לדוגמה כשרות מתווכחת איתו ומבקשת להותירו אצלה בעוד הוא מדבר על "ייעודו" המתחרה באהבתו הגדולה אליה. או בפסיכולוגיזם האנכרוניסטי (במובן של שאילה מזמננו לזמן ההוא) הבא: "ישמעאל גדל בכלוב עבדים ברומי. היה עליו לשרוד בכל מחיר ולא לתת אמון באיש. אלה דברים שמותירים באדם חותם. הוא יעשה כל שביכולתו כדי לבצר את מעמדו, כדי להיות חזק ונאהב. אומר לך בכנות: אינני יודע אם הוא מסוגל לאהוב".
אבל הבעיה לדידי נוקבת יותר. אלישע הותיר אותי אדיש כי, ראשית, לא ברור מה מניע אותו. חיות-מן יורה בכמה רובים. אלישע הוא בחור שאפתן. אלישע נכסף להתגלויות. אלישע מבקש לרצות את אביו. יש כאן גם אי-החלטיות באשר למניעיו וגם הם כשלעצמם לא מסעירים במיוחד, לא יוצאים מגדר הצהרות, לא מוחשים לקורא, לא מורגשים על ידו. ועם סיום הקריאה מתבהרת לקורא עובדה מדהימה: כל הדרמה העסיסית המקופלת בסיפור אלישע בן אבויה — דרמת עזיבת החברה שבה גדלת, אמונות אבותיך — בעצם לא מסופרת בסיפור הזה, המתמקד משום מה באלישע הצעיר! מה שמשה שמיר הצעיר הצליח לקפל בסיפור קצרצר משובח בן כמה עמודים על "אחר" ('על סוסו בשבת') מחמיץ חיות-מן ברומן שלם.
אבל יש כאן עניין רחב אף יותר. חיות-מן ביקש לכתוב פנטזיה יהודית, ולכן מעניינים אותו "כוחות": כוחות טומאה וכוחות טהורים המתגוששים בנשמת בן אבויה. אבל שרירותיות הכוחות, שמאפיינת חלק ניכר מספרות הפנטזיה, היא, איך לומר, לא רצינית. כך סיפור מתפקע מפוטנציאל רגשי, חברתי-לאומי ורעיוני-מטפיזי, הופך לסיפור קצת ילדותי בעצם על נערותו של גיבור-על. •