בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) בהאג פועל בעיקר נגד בכירים מדיקטטורות כמו סודן והרפובליקה של מרכז אפריקה. למעשה, צווי המעצר שהוצאו בשנה האחרונה נגד ולדימיר פוטין ובכירים נוספים ברוסיה היו הצווים הראשונים כלפי בכירים ממדינות מחוץ ליבשת אפריקה. לפי פרסומים בתקשורת, בית הדין הפלילי הבינלאומי עלול להוציא צווי מעצר נגד ישראלים. כיצד מצאה ישראל את עצמה בשורה אחת עם המדינות הנזכרות?
הסבר אחד רואה את כלל הפעילות הבינלאומית נגד ישראל כנובעת ממניעים אנטי-ישראליים ואולי אף אנטישמיים. ישראל אינה יכולה לצפות לגישה הוגנת ממוסדות האו"ם, וגם לא מבית הדין הפלילי. לפי גישה זו, למעשיה של ישראל אין השפעה על גופים אלו כלל. זוהי פשוט "לוחמת משפט" - המשך של המלחמה המתנהלת ברצועת עזה ומול איראן, רק באמצעים משפטיים ובחזית האג.
לדעתי, הסבר זה משקף את המציאות באופן חלקי בלבד. אכן, מוסדות בינלאומיים רבים אוחזים בעמדה אנטי-ישראלית, וברור כי בעיני מדינות רבות הפעילות המשפטית הבינלאומית נגד ישראל היא כלי של מאבק, ולא ניסיון להשגת צדק. אך עמדה זו אינה משקפת את עמדת כלל המדינות, ובמיוחד לא של בעלות בריתה המסורתיות של ישראל - הדמוקרטיות הליברליות המערביות. בעזרת ידידותיה הצליחה ישראל בעבר ליצור בריתות בינלאומיות שהקהו מאוד את העוקץ של הפעילות האנטי-ישראלית במוסדות הבינלאומיים. אולם, כשבעה חודשים אל תוך מלחמת "חרבות ברזל" נראה שתמיכה זו נשחקה משמעותית. האם לישראל יש חלק בשחיקה זו?
נראה שכן. ראשית, מאז דצמבר 2022 מובלת ישראל על ידי ממשלת ימין על-מלא שרבים מהחברים בה מקדמים במפורש ובמודע עמדות שהן אנטי-ליברליות ויוצאים במוצהר נגד תפיסות המקובלות במדינות המערב. תופעה זו התחזקה במיוחד ואף עלתה לכותרות מחוץ לישראל מאז ראשית המלחמה. שרים בכירים בממשלה התבטאו בצורה פומבית כנגד נורמות מקובלות במשפט הבינלאומי, כמו למשל במסגרת קריאות לפגוע גם בבלתי מעורבים בטרור ברצועת עזה. התבטאויות אלו יצרו רושם בעולם כולו שישראל פועלת תוך הפרה של הדין הבינלאומי, ופגעו קשות בתמיכה בישראל.
שנית, אחד מהדגלים המרכזיים שהונפו על ידי ממשלת הימין בהצעות הרפורמה המשפטית הוא החלשת מערכת המשפט הישראלית, ובתוכה גם מערך הייעוץ המשפטי. גם אם השינויים המרכזיים במערכת המשפט לא עברו, הרי שבקרב מדינות רבות נוצר הרושם שהיה להם "אפקט מצנן" על מערכת המשפט המצויה תחת איום. למגמה זו קשר ישיר להתגברות הנכונות של מוסדות השיפוט הבינלאומיים – ובתוכם כפי הנראה גם של התובע של בית הדין הפלילי הבינלאומי - להתערב בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הטענה המשפטית הישראלית המרכזית כנגד חקירות של בית הדין הפלילי היא טענת ה"משלימות". על פי טענה זו, בית הדין הפלילי הבינלאומי אינו מוסמך לחקור חשדות להפרות של הדין הבינלאומי כאשר מוסדות המדינה עצמם פועלים בצורה כנה ואפקטיבית למען מטרה זו. אך ההתקפה על מערכת המשפט הישראלית מתוך שרים בממשלת ישראל עצמה עירערה בדיוק את האמון הזה.
ניתן להתוות, אם כן, גם את הדרך להשבת האמון במערכת הישראלית. אם בכירי המערכת הפוליטית הישראלית יפסיקו להתנגד בצורה מובהקת לדין הבינלאומי (כמו למשל בהצעות לסיפוח צפון עזה, או מניעה קבועה של חזרת תושבי העיר עזה לבתיהם), יש סיכוי שמדינות המערב ישובו לתמוך בישראל ולסכל את הניסיונות לסבך את ישראל במוסדות המשפט הבינלאומי. אם מערכת החקירות הפנים-צה"לית תוכיח אפקטיביות ועצמאות בחקירת חשדות להפרת דיני הלחימה, ופוליטיקאים לא יפעלו נגדה, קיים סיכוי כי מערכות השיפוט הבינלאומיות, ובתוכן בית הדין הפלילי הבינלאומי - יימנעו מחקירות של ישראלים. כך תוכל מדינת ישראל לזכות באורך הנשימה הנחוץ לה לשם הניצחון על גורמי הטרור - שהם האיום האמיתי על אזרחיה.
פרופ' עמיחי כהן הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה וחבר סגל בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו
