גם אם דבריה של אורית סטרוק בנוגע לעסקת החטופים עוותו אתמול בבוקר, חשוב להתייחס לעיקרון שטמון מאחורי ההשוואה בין גורל החטופים והיכולת להצילם לבין השגת מטרות המלחמה - שכן זו אבן דרך נוספת בהבנת השינוי שעבר על הימין הציוני מאז הימים של מייסדו, זאב ז'בוטינסקי, ועד ימינו.
קדושת החיים, מרכיב מרכזי ביהדות, היא זו שגרמה לז'בוטינסקי, בשעה שהחזית הצפונית של ארץ ישראל הייתה מעורערת בתום מלחמת העולם הראשונה, לתבוע לפנות משם את יוסף טרומפלדור וחבריו כדי לא לסכן אותם, גם במחיר נסיגה. העובדה שטרומפלדור, שאכן נפל בקרב בתל חי, נעשה לגיבור של השמאל והימין כאחד, טישטשה לימים את הוויכוח שקדם לקרב שבו מצא את מותו, ושבמסגרתו עמד ז'בוטינסקי על הצורך להציל גם נפש אחת ולא להקריבה בשם האידיאל הלאומי. כשקמה המפלגה הרוויזיוניסטית בשנת 1925 היא חרתה על דגלה את התביעה לארץ ישראל השלמה, משני עברי הירדן, ולמדינה יהודית - אך כזו שתהייה שוויונית, וכמעט דו-לאומית במתכונתה. אבל השאיפה המרכזית הייתה הצלת העם היהודי. האדמה עצמה לא הייתה קדושה, אלא חשובה כמולדת שנועדה לקלוט ולהכיל את העם. הימין, בשלב הזה, גם היה חילוני יותר בהשקפתו.
סטרוק, שמייצגת גם את סמוטריץ' ובן גביר, מבטאת סטייה עמוקה שחלה בימין, שבעצם מנתקת אותו מהציונות המקורית - ובמידה רבה גם מהיהדות - שהעניקה לערך של פדיון שבויים, גם כשהפדיון יקר ומורכב, עליונות בשם קדושת החיים והעם. גם הקביעה כי "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו" היא מיסודות היהדות, אבל אצל סטרוק ודומיה כבר אינה משמעותית. לכאורה, ניתן לראות בגישה זו עדות לכך שמה שמתחיל בקידוש האדמה מתפתח גם לזלזול בחיי האדם.
ועם זאת, מה שמעוות בגישה זו לא טמון בעיקרון של דברי סטרוק, אלא במטרה שמאחוריהם. לכאורה אפשר לחשוב שבנסיבות מסוימות יש מטרות שבשבילן אפשר להקריב את המעטים למען הרוב - אולם מהי המטרה הפעם? סטרוק שואפת להיכנס לרפיח. היא לא מבקשת להציל אנשים תמורת הפקרת החטופים. למעשה, השאיפה היא הרג של אלפי מחבלי חמאס. וכך אפשר לומר שמה שהימין הנוכחי מקדש הוא כבר לא האדמה, וגם לא היהדות, אלא, לא נעים לומר, את כלכלת המוות.
הצרה היא שמי שמבין היטב עד כמה שונה הימין הנוכחי מהמקורי הוא ראש הממשלה נתניהו - אך הוא אינו מסוגל להעמיד אותם במקומם ולומר את מה שבן-גוריון אמר לציבור, הימני והשמאלי, בימי המרד הערבי הגדול בשנות ה-30. דבריו מאלפים ברלוונטיות שלהם: "זה 28 חודשים שנמשכות המהומות בארץ, ואם כי המהומות, שמלוות ברצח ומעשי זוועה איומים, נמשכות כבר למעלה משנתיים, אי-אפשר להגיד שאנו רואים כבר את הקץ. ואין פלא שבציבור יש מבוכה, לפעמים אפילו ייאוש. והדברים האלה - מבוכה ורפיון - אולי מסוכנים לנו ולעתידו יותר מהמהומות עצמן. והמטרה הראשונה היא קודם כל להזהיר: כשם שחיבוק ידיים ושאננות בשעת חירום לא ייתכנו, כך עלינו לעמוד בפני גל של היסטריה ומעשי טירוף הדעת. בימים האיומים האלה עלינו לראות קודם כל את הדברים כמו שהם, את כל ההשתלשלות והנסיבות ההיסטוריות שבהן דברים אלה נעשים, ועלינו לגייס את מלוא התבונה ומלוא כוחנו למען נגיע לניצחון".
מה שבן-גוריון התכוון לומר הוא שדווקא בימי צרה וטרור, הדרך היחידה להיחלץ מהמצב היא להיות שקולים: לא להתייאש וגם לא להציע פתרונות מטורפים בנוסח "נהרוג את כולם". ההיסטוריה הוכיחה שהוא צדק. אבל איפה בן-גוריון וז'בוטינסקי, ואיפה נתניהו, סטרוק וסמוטריץ'.
