כשפרצה המלחמה החליטה קרן בן אהרון, תושבת לוס-אנג'לס ואם לארבעה ששניים מהם חיילים בודדים, לתרום את חלקה למאמץ המלחמתי. פנייה שקיבלה מרותם דאובר, שביקש ממנה לתרגם עבורו פליירים מעברית לאנגלית, הולידה את מיזם "ישראל ביחד". דאובר רצה לפתוח מטבח כשר בגן האירועים עלמה באבן-יהודה ולספק ארוחות חמות לחיילי צה"ל ולתושבי הדרום המפונים. "מיד אמרתי לו שאני רוצה לשתף איתו פעולה", מספרת בן אהרון.
היא מתגוררת בלוס-אנג'לס כבר 30 שנה, וב-7 באוקטובר הייתה בביקור משפחתי בארץ. ילדיה, טל (21) וקורל (20) גדלו בבית ישראלי פטריוטי, ותמיד היה להם ברור שישרתו בצה"ל. ההורים, כמובן, תמכו. "מצד אחד חששתי ומצד שני עודדתי", בן אהרון משתפת. "זאת גאווה גדולה שהילדים שלי, שהתחנכו בבתי ספר אמריקאיים והחיים שלהם שם, החליטו לבוא ולהגן על מדינת ישראל. טל התגייס כשנה לפני המלחמה, ומאז שהתחילה הוא משרת בעזה. וקורל סיימה טירונות לפני כחודש ומשרתת בקרקל".
קרן נרתמה ליוזמה של דאובר, ובמשך שלושה חודשים קמה מוקדם כל בוקר, הפשילה שרוולים ונכנסה למטבח עם צוות מתנדבים שכלל את עובדי המטבח של עומר רחום וגם סבתא של אחד הנרצחים בקיבוצים. "היא קמה מהשבעה ומיד התחילה להתנדב אצלנו במטבח. היא אמרה שזו תרפיה בשבילה. הייתה לנו קבוצה של מתנדבים מבוגרים שחששו שהתרומות ייגמרו והמטבח ייסגר. הם התחננו שלא נסגור ואמרו שזה הדבר היחיד שמחזיק אותם שפויים, במקום להישאר בבית ולצפות בחדשות כל היום".
בן אהרון מספרת שגם בשבילה זו הייתה סוג של תרפיה בזמן שהתמודדה עם המתח התמידי בידיעה שטל נמצא בעזה. "העבודה מילאה אותי באדרנלין והסיחה את דעתי. צוות המטבח היה מגיע ב-6:00, המתנדבים הגיעו ב-8:00, ולא הפסקנו לעבוד. הרצנו פסים של חמגשיות, ובשבתות הוספנו גם חלות, עוגות ויין כדי שיוכלו לעשות קבלת שבת כמו שצריך. מאות מתנדבים לקחו חלק בפרויקט המדהים הזה. דוד אבו, הבעלים של אולמי עלמה, תרם אותם, טלי רומם הייתה אחראית לפס סגירת החגמשיות, גיא ברקוביץ' היה על המדיה והפרסום, צוות המטבח בישל, ואני הייתי אחראית על האוכל שיוצא החוצה ומועבר בעזרת מתנדבים למפונים ולחיילים".
הארוחות כללו בשר, מנות צמחוניות וטבעוניות, סלטים, מנות לילדים ועוד. בסך הכל נשלחו 60 אלף מנות אוכל במשך שלושת החודשים הראשונים למלחמה. בהמשך בן אהרון יצאה עם קבוצת מתנדבים להכין ברביקיו לחיילים בבסיסים בדרום ובצפון. "היינו הרבה עם העוטף, בקו הגבול ממש", היא מספרת. "חששנו, אבל ידענו שגם החיילים חוששים, ובנוסף הם גם רעבים, אז למה לא להרים להם את המורל ולפנק אותם? נסענו גם לבתי חולים לבקר את הפצועים והבאנו להם ארוחות ומתנות כמו טלפונים, משחקי מחשב וכל מה שביקשו".
אחרי שהפסיקה את עבודתה בנדל"ן בחודשים הראשונים והאינטנסיביים, היום בן אהרון עובדת בשלט רחוק בעזרת בנה הבכור שגר בלוס-אנג'לס, מהדירה ששכרה בתל-אביב עבור בנה הלוחם. "טל ראה דברים קשים מאוד במהלך המלחמה הזאת. הוא היה חייב להגיע הביתה ולראות את אמא", היא מסבירה. "הוא היה שם ממש בהתחלה. הוא הגיע לקיבוצים ב-7 באוקטובר וראה שם דברים מחרידים. הוא אמר לי 'אם לא ידעתי מה זה פוסט-טראומה, עכשיו אני יודע'".
למרות זאת, בן אהרון אומרת שבנה לא מתחרט על ההחלטה להתגייס. "להפך, פתאום הוא הבין עד כמה חשובה המדינה שלנו עבור כולנו, שיהיה ליהודים בית. כשטל יצא מעזה והדברים יירגעו, אחזור הביתה. עד אז אני כאן וממשיכה להתנדב ולעזור במה שאני יכולה".¿
