אקרוס/תיכון // אפרת בלום } כרמל } 56 עמ'
'שה להחליט אם 'אקרוס/תיכון', ספר הביכורים של אפרת בלום, הוא ספר בשל להפליא, או להפך — ספר שמצטיין דווקא בבוסריות מענגת ומייסרת, כזאת שמקהה את השיניים. האמת היא שהוא גם וגם, והכפילות הזאת היא המקור ליופיו המיוחד, שמרצד מתחת לפני השטח המעוצבים בקפידה של השירים כמו רשתות נימים כחלחלות מתחת לעור. בלום כותבת שירה מסתורית, חידתית, שכמעט הכל בה מתרחש בקצב כפול, לאט מדי ומהר מדי. "חכי רגע", מבקשת המשוררת בשורת הפתיחה של השיר הפותח, "הניחי את העט. לאן את ממהרת?" אבל מסיימת את השיר בדרישה ההפוכה: "כל כך הרבה שנים חיכית. עכשיו לכתוב. מהר". באמצע השיר מופיעה הנוסחה שמסבירה את המתח הזה בין לאט ומהר — "הלב הוא תפוח המקדים להבשיל. שתיקה היא ניצן המאחר לפרוח" — וכך מתברר שהתנועה התזזיתית ששיריה של בלום משרטטים על ציר הזמן קשורה למתח בין הבשלה מהירה מדי לפריחה איטית: בין בשלות ובוסריות.
כולנו מכירים את החוויה הזאת במידה זו או אחרת — את המפגש הכואב, החיכוך המבהיל שיכול גם להרעיל ולשתק, בין נער.ה (או בעצם ילד.ה) לעולם המבוגרים; את הרגעים הגורליים שבהם אנחנו חוצים את הגבול, את קו האמצע (כמו בשם הספר, 'אקרוס/תיכון'), ומבשילים מהר מדי, כלומר הופכים את הבוסריות שלנו לפגיעה — רגעים שמכונים בקלות דעת מסוימת "נעורים" ולפעמים "התבגרות": התבגרות מינית ואחרת. וחשוב לומר שהחיכוך הזה שבין בשלות לבוסר אינו מוגבל לגיל הנעורים עצמו, בטח לא אצל בלום. דומה שבגלל היסוד הטראומטי שכרוך בו הוא נוטה להימשך עוד ועוד — הבשלות שלכאורה הקדימה לבוא נתקעת, משתהה ומתאחרת, ואילו הבוסריות שנעלמה חוזרת ומכה אחרי שהכל לכאורה כבר הבשיל.
"חכי, אני אומרת, לפני שאת הופכת שתיקה למילים", גם השורה הזאת מופיעה בשיר שפותח את הספר, וכך מתברר שהבשלה בשביל בלום הוא מושג כפול-משמעות. מצד אחד זוהי הבשלה של זיכרון ותודעה עצמית, כלומר הבשלתה של המשוררת עצמה, שמצליחה להתגבר על מחסומי השכחה והשתיקה ולהיזכר בייסורי ההתבגרות הרחוקים ההם, שמעולם לא הסתיימו, כנראה. אבל לצד ההבשלה הפואטית הזאת אסור לשכוח את ההבשלה ההופכית שהובילה אליה, זו שהקדימה לבוא, הבשלתם המהירה מדי של הלב, התשוקה והגוף. וליתר דיוק: אסור לשכוח את הגוף הבוסרי, הילדי, שהמיר מוקדם מדי ומהר מדי תום בניסיון.
כך שהכל חוזר — כמו תמיד בשירת זמננו — לזיקה המסתורית בין גוף למילים. אי-אפשר שלא להיזכר בחזי לסקלי: "כשהמלה תהפוך לגוף, והגוף יפתח את פיו ויאמר את המלה שממנה נוצר, אחבק את הגוף הזה ואלין אותו לצדי". אלא שמה שאצל לסקלי היה חד וברור, מצד אחד מילה ומהעבר האחר גוף, אצל בלום הוא הרבה יותר סבוך ומהוסס, אולי משום שכרוכה בו תנועה תזזיתית ומקוטעת על ציר הזמן. התוצאה היא שירים רבי-יופי שמצליחים להפוך רשתות מילים לרקמות כמו גופניות, שלעיתים הן ענוגות להפליא, רוויות בתום ובמתיקות, כמו בשירים שוברי הלב שמנסים לעקוב אחר תודעות לא אנושיות — של גויאבה שנופלת על גג פח, או של חולצת גולף אדומה (כמו בשיר המצורף), או של כלבה ששמה אליס — ולעיתים הן אנושיות להחריד, רצופות אפלה וכאב ואימה, כמו בקינת האחות 'אתה ואני' או בשיר הלידה המסויטת 'בחדר/לבן'.
ברור ששיריה של בלום כתובים מתוך כמיהה עמוקה מאוד — הכמיהה לשחזר את חוויית הבשר שנלכד בין בוסר לבשלות — ואולי לכן הם נוטים להיות חידתיים כל כך: חידתיים כמו הגוף עצמו לפני שהוא מבין את עצמו (אם גוף בכלל יכול להבין את עצמו), או כמו דמות-הביניים שהמשוררת מכנה באחד השירים היפים בספר "הילדה שבין כל שתי נשים": זו שנחבאת כמו חידה עתיקה בין המשוררת לבין עצמה, ומתכסה במילים כדי להציץ מבעד להן. •
חולצת גולף אדומה
הִיא עֲדַיִן עַל הַקּוֹלָב וַאֲנִי כְּבָר מְדַמְיֶנֶת אֵיךְ תַּחְלִיק אֶת שְׂפָתֶיהָ עַל שְׂעָרִי וְתִקְשֹׁר חֹשֶׁךְ לְעֵינַי, תְּהַדֵּק עַל מִצְחִי וְתַרְפֶּה כְּמוֹ וִילוֹן קְטִיפָה מֵעַל בִּימַת הַתֵּאַטְרוֹן. אֲבָל רַק כְּשֶׁהִיא לוֹחֶשֶׁת בְּאָזְנִי כְּמוֹ אֵל כּוֹתַרְתּוֹ שֶׁל וֶרֶד עָנֹג וּמִתְחַכֶּכֶת בְּאַפִּי כְּמוֹ כֶּלֶב בַּאֲחוֹרֶיהָ שֶׁל כַּלְבָּה מְיֻחֶמֶת — רַק כְּשֶׁהִיא חוֹלֶצֶת מִבֵּין שְׂפָתַי חוֹתַם נְשִׁיקָה יְשָׁנָה וּבִקְצֵה לְשׁוֹנָהּ מְלַקֶּקֶת אֶת צַוָּארִי סָבִיב-סָבִיב — רַק אָז אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁבְּעוֹד רֶגַע אָגִיחַ מִתּוֹךְ פִּיהָ כִּצְרָחָה שֶׁל עֹנֶג שֶׁאַחֲרֶיהָ הִיא תִּפֹּל, רָפָה, עַל כְּתֵפִי וְתִשָּׁאֵר שָׁם, כְּמוֹ מְרִיחָה אֲרֻכָּה שֶׁל אֹדֶם בְּמַעֲשֵׂה הָאַהֲבָה.
