ארבעה ילדים, כיום בוגרים, נולדו לאסיר העולם מרואן ברגותי, ולרעייתו פדווא, עורכת דין שמקדישה את זמנה ומרצה למאמצי שחרורו. כל אחד מהילדים נושא שם שקשור למאבק הרצחני: הבכור הוא קסאם, לאזכור גדודי עז א-דין אל-קסאם. השני שרף (כבוד) נקרא על שמו של שרף טיבי, ידידו של ברגותי שחוסל ליד הקמפוס של אוניברסיטת ביר זית. השלישי, ערב, נועד לסמל את קריאתו של ברגותי לאחדות מלאה בתוך העולם הערבי. הבת, רובא, שפירוש שמה הוא מקום גבוה, נועדה להזכיר את הגבעות בלבנון שאליהן הורחק ברגותי בידי ישראל, וחזר לרמאללה כעבור שבע שנים בעקבות הסכמי אוסלו.
איך שלא מסתכלים על זה, ברגותי, שזכה לכינוי "נלסון מנדלה הפלסטיני", רחוק מלהיות שה תמים. בפעם האחרונה נעצר ב-2002, הובא למשפט כעבור שנתיים, ונגזרו עליו חמישה מאסרי עולם על מעורבותו ברצח ועוד 40 שנה על עמידתו בראש מנגנון טרור שהביא לביצוע 33 פיגועים נוספים, שעליהם אמרו השופטים: "לא ניתן להרשיעו כמפגע, אבל הוא נושא באחריות מוסרית כבדה למותם של ישראלים נוספים".
מאז הוא יושב בבתי הכלא הישראלים, ומאז 7 באוקטובר הוא שוהה בבידוד, מחשש שינסה להבעיר את השטח גם מתוך הכלא. מדהים לזכור, שלאורך השנים זכה ברגותי לביקורי ישראלים לא מעטים: חיים אורון ממרצ (אינספור ביקורים), הסופר המנוח עמוס עוז, הח"כ והשר לשעבר עמיר פרץ , השר לשעבר יוסי ביילין, גם השר לשעבר בנימין בן אליעזר ז"ל, ואפילו שרת המשפטים לשעבר ציפי לבני.
ברגותי נתפס בזיכרון הישראלי כפעיל מאחורי האינתיפאדה השנייה, כמייסד והמקים של גדודי חללי אל-אקצה וכמי שבהחלט דיבר על סיכויים לשלום עם ישראל, אבל הציב שורה ארוכה של תנאים מחמירים ורמז בעצמו לפיגועי טרור שהם, לפי הגדרתו, "הכרחיים בדרך אל השלום".
קצת פרטים על קורות חייו: נולד בכפר חובר ליד רמאללה, נעצר בפעם הראשונה בגיל 17, למד עברית (על בוריה) בשנותיו הארוכות בכלא, כיהן כנשיא התאחדות הסטודנטים באוניברסיטת ביר זית והספיק להשלים תואר ראשון בהיסטוריה ומדעי המדינה ותואר שני ביחסים בינלאומיים. פעמיים הוא הכריז בכלא על שביתות רעב, אך תועד במצלמות הכלא כשהוא בולע בהסתר חטיפים. ישראל, איך לא, הזדרזה להדליף את התמונות המרשיעות.
פעמיים נסעתי עם ברגותי ליוון, לכינוסי ישראלים-פלסטינים. לגמרי במקרה, כשחולקנו לזוגות, אחד פלסטיני והשני ישראלי, שיבצו אותי כשותפתו לשבוע הדיונים. הטיולים הליליים ברגל, השיחות הארוכות - הוא בהחלט היה יוצא הדופן בחבורה. רציני, פתוח לשיחה, סקרן וחקרן. אני זוכרת איך בלילה האחרון, כשהחבורה החליטה לבלות בדיסקוטק, ישבנו על ספסל, להמתין עד שיצאו. ברגותי (גם אני) סירב להצטרף בטענה ש"מוקדם מדי". חודשים אחרי שחזרנו וקראתי את כתבי האישום נגדו, חשתי סטירת לחי.
בכל עסקאות שחרור אסירים פלסטינים הרשות הפלסטינית מעולם לא ביקשה, בוודאי לא לחצה, לשחרר את ברגותי. אני זוכרת איך רעייתו ובניו יצאו לארגוני זכויות אדם בעולם לזעוק את זעקתו. כשנשאלו מדוע אבו-מאזן לא פועל לשחרורו, התעטפו בשתיקה. היה ברור מכל מחקרי דעת הקהל הפלסטינים, ש"אבו אל-קסאם" מוביל בהפרש ניכר על אבו-מאזן וחבורתו. עכשיו נוצר מצב מוזר: חמאס, בעזה ובנסיכות קטאר, הציב את שמו של ברגותי בראש רשימת מבוקשיו לשחרור תמורת החטופים הישראלים. ישראל אמנם לא מגיבה, בהיעדר עסקה, אבל שלחה רמז עבה, שברגותי, אם ישוחרר, יישלח לעזה. לא צריך להתאמץ לדמיין את הסיטואציה שבה מטוס ישראלי מנחית פצצה בדיוק על מקום מגוריו החדש, אם יהיה, של ברגותי, באחת השכונות ברצועה.
אבל קיימת גם אפשרות נוספת: ההרחקה לעזה נועדה, בעיניים ישראליות ואמריקאיות, לשמש תקופת מבחן לברגותי: איך יתנהל, האם השיחות לריכוך עמדותיו, בין היתר עם גורמי שב"כ, אכן גרמו לשינוי עמדותיו? האם יהיה מוכן להשתמש בפופולריות שלו כדי לאחד את העם הפלסטיני בגדה וברצועה? האם ילך על נוסחאות שלום או ימשיך להפעיל חוליות טרור? עד להודעה חדשה, ברגותי נשאר בכלא, בבידוד. ארה”ב כבר הבהירה שתדאג להסיר את שמו מרשימות משוחררי חמאס. אבל חייבים להזכיר: אין ספק שברגותי הוא עדיין המועמד הכי מקובל מכל השמות הנזכרים להחליף את אבו-מאזן. לעומתם, אין אצלו גרם של שחיתות. הוא יביס כל אחד מהם, אם בסופו של דבר, ייצא מהכלא.
