החיבור בין יום השואה והגבורה, יום הזיכרון ויום העצמאות - "הימים הנוראים" של לוח השנה הישראלי - נתפס כקשר טבעי שמבטא בתמצית כואבת את המעבר של עם ישראל משואה לתקומה. אבל האמת ההיסטורית היא שהחיבור ביניהם נוצר בתהליך לא מתוכנן, שמעצב את הישראליות בניגוד מסוים לאופן שהאבות המייסדים ביקשו.
בעוד שבימינו אנו נוטים להדגיש את הממד הקורבני והטרגי של השואה, בימי היישוב וראשית המדינה ביקשו לציין את יום השואה המקורי דווקא במועד של פרוץ מרד גטו ורשה - כדי לסמן בעיקר את ממד הגבורה. אך מכיוון שהמרד פרץ בחודש ניסן, שבו על פי ההלכה אסורה תענית ציבור, יום השואה נדחה לחודש טבת. למעשה, מבחינה רשמית, רק למעלה מעשור לאחר הקמת המדינה, ב-1959, נחקק חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ונקבע בחודש ניסן. אבל גם אז המועד שלו עורר חילוקי דעות: מנחם בגין, למשל, ביקש להרחיק את יום השואה מימי הזיכרון והעצמאות, ולציין אותו דווקא בתשעה באב. בגין סבר שכאשר זיכרון השואה יוצמד לזכר חורבן הבית - שניהם לא יימחו לעולם מהזיכרון הקולקטיבי.
גם הצמדת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ליום העצמאות לא תוכננה מראש, והיא התבצעה לאחר יום העצמאות הראשון, בין היתר כדי לאחד טקסי זיכרון שכבר התבצעו על ידי פלגים שונים בחברה. עם השנים הסתגלנו לאופן שבו זכר השואה וחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה מתמזגים בתוך שבוע עד לחגיגות העצמאות. יש בכך היגיון, וגם הדגשה נכונה של הצדק ההיסטורי שנעשה ליהודים עם הקמת המדינה. אך דווקא השנה, כשאנו מציינים את הימים הנוראים בלוח השנה העברי על רקע מלחמה מתמשכת ואירועי 7 באוקטובר (שהידהדו אצל רבים את זוועות השואה), חשוב להרהר גם בצורך לפרום את הקשר בין האירועים השונים, כדי להימנע מתפיסה דטרמיניסטית שלפיה גורלנו הוא בכל מקרה תוצאה של מעגל בלתי משתנה של רדיפה וגאולה.
הנאום של ראש הממשלה נתניהו ערב יום השואה, שבו ערך חישוב של מספר הנרצחים בשואה לעומת מספר הנרצחים ב-7 באוקטובר, הוא דוגמה מובהקת לעיוות של תפיסת ההיסטוריה היהודית. שכן, הכישלון ב-7 באוקטובר לא נבע מכך שאנשי חמאס הם גלגולם של הנאצים - גם אם הזוועות שעשו היו לא פחות חמורות - אלא מכך שהצבא והממשלה כשלו בהגנה על האזרחים. מה גם, שלכל אויב וצורר יש את הנסיבות והייחוד שלו. יתרה מכך: הגישה הזו שכורכת את כל אויבנו כגלגול מתמשך של אותה שנאת יהודים מקשה עלינו להבין את המציאות המשתנה ולהתקדם לעבר עתיד טוב יותר.
לנתניהו ודומיו נוח לחבר בין השואה לבין הטרור ובין המלחמות, שכן בכך הם מסירים מעצמם אחריות לחיפוש נתיבים אפשריים לשלום ולביטחון. אין ספק שאחד הלקחים שיש לגזור מהשואה טמון בצורך להקים מדינה שתוכל להגן על עצמה. אבל אם נגזר עלינו להיות "עם לבדד ישכון", שכן בכל דור קמים עלינו לכלותינו, כפי שהדגיש נתניהו בנאומו - אין לנו אלא לקבל את גורלנו. גישה כזו היא בוודאי לא מתכון למדינאות מנהיגותית נכונה.
באותו הקשר, מובן שהשגת העצמאות נקנתה בדם הנופלים. יש משהו עוצמתי וייחודי ומחייב מחשבה בהצמדת האבל לשמחה. אבל גם ביחס לחיבור בין יום הזיכרון והעצמאות עלינו להיזהר מדטרמיניזם: מדינת ישראל נקנתה בדם, אבל חלק מהדם שנשפך נבע גם משגיאות מדיניות שנובעות מאותה תחושה דטרמיניסטית של עם לבדד ישכון.
הימים הנוראים בלוח השנה הישראלי מבטאים את לב הקיום שלנו. הם מחייבים אותנו לצניעות, הכרת תודה ומחשבה עמוקה. דווקא השנה, כשהקשר בין השואה לתקומה מנוצל בנאומי פוליטיקאים לתחושת מצור ואין ברירה, חשוב להרהר בימים האלה גם בצורך לפרום את תפיסת הרדיפה והגאולה שמשתקפת מפרספקטיבה נכונה, אך גם מאוד מסוימת, של ההיסטוריה היהודית. אחרת לעולם לא נצליח להגיע לביטחון ולשלום.
