"אנשים ירדו לשטח עם מצלמות, עם וידיאו, עם מכשירי הקלטה ומחשבים ניידים, והתחילו לתעד. הם לא שאלו אף אחד אם צריך או רצוי. הם פשוט עשו את זה. וזה לא משהו שקרה בישראל במלחמות קודמות, מעולם לא תיעדנו מלחמה בזמן אמת, לא באופן לאומי ולא באופן אישי", כך אומרת רותי פרנסדורף, דוקומנטריסטית ומתעדת עצמאית, בעלת ניסיון של 25 שנים בתיעוד, שכבר בימים הראשונים למלחמה הקימה את "פורום יוזמות תיעוד במלחמה" שכיום כבר חברים בו מאות מתעדים עצמאיים.
"באין ממשלה, יש עם", חזרנו ושמענו בשבועות הראשונים למלחמה, כאשר האזרחים התגייסו למלא את מקומה של המדינה, וזה נכון גם לגבי תיעוד הזוועות שחווינו ב-7 באוקטובר. "ההתארגנות האזרחית המרשימה והמרגשת הזו היא לגמרי המקבילה לפעילות של 'אחים לנשק', רק בתחום התיעוד. אין פה גוף של המדינה שקם ואמר, 'איך אנחנו מתעדים את מה שקורה'. המדינה לא הייתה ערוכה ולא ידעה איך להתחיל ולבצע את התיעוד. האזרחים הם אלה שקמו ועשו מעשה של תיעוד ורק בעקבות זה חלק ממוסדות המדינה הצטרפו. ולכן אפשר להגיד שזו לגמרי 'מהפכה אזרחית של תיעוד'", אומרת פרנסדורף, שהקימה את הפורום יחד עם ד"ר רוני מיקל אריאלי, ד"ר מרגלית בז'רנו, שרון רפפורט, פלג לוי ואריה הלבני.
"אנחנו לא התנענו את הכוחות המתעדים, הם התניעו את עצמם. אנחנו בנינו ארגון גג שרואה את התמונה הכוללת ומביא רוח חדשה של שיתוף התיעוד, שדוגל בקולקטיביות ולא בבלעדיות ושהתוצרים שלו מכים גלים", היא אומרת.
ב-7 באפריל, בדיוק חצי שנה לתוך המלחמה, כאשר התקיים בספרייה הלאומית בירושלים כנס "מספרים מלחמה" שבו השתתפו המתעדים העצמאיים הבולטים של התקופה, גילתה פרנסדורף שהפורום כולל כבר מאות יוזמות תיעוד אזרחיות עצמאיות, "מתוך תובנה משותפת שלתיעוד הזה יש חשיבות, משמעות ואימפקט גם מבחינה היסטורית, גם מבחינת מחקר וארכיון לדורות הבאים, וגם מבחינת היכולת להסביר לעצמנו מה קרה לנו ולהילחם בהכחשה של אירועי 7 באוקטובר".
כמתעדת ותיקה ועתירת ניסיון, פרנסדורף משערת שפרץ התיעוד האינטואיטיבי שגילה העורף הישראלי נוכח הזוועות שנעשו בו, אולי לא היה מתממש אלמלא היה מדובר בתקופה שבה כולנו נחשפנו באופן מסיבי לחומר הארכיוני שהביא את הסיפור של מלחמת יום כיפור.
"ב-6 באוקטובר ציינו 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, ונחשפנו לחשיבות של היצירה התיעודית והמחקר ההיסטורי. התוצרים שהתפרסמו באותה תקופה זיקקו את המודעות לחשיבות התיעוד, כאשר ההבדל המשמעותי הוא שכל הפרויקטים שצולמו על יום הכיפורים נוצרו שנים לאחר מכן, ולא בזמן אמת. הסרטים מציגים גנרלים שמדברים על המלחמה בדיעבד ומומחים שדנים בהשפעותיה לאורך השנים. הפעם אנשים יצאו לשטח ותיעדו הכל בזמן אמת. האפקט של זה הוא אחר לגמרי", אומרת פרנסדורף.
מעולם לא תיעדנו מלחמה בישראל בזמן אמת?
"נכון. את המלחמות הקודמות תיעדנו מתוך הזיכרון, האישי או הקולקטיבי, בעוד את המלחמה הזאת אנחנו מתעדים תוך כדי שהיא מתקיימת. כעת אנחנו לא מפענחים ופורמים את חוטי הזיכרון, אלא בונים את הזיכרון של העתיד מתוך אלפי סיפורים אישיים קטנים". ואלפי הסיפורים המצמררים הללו כוללים עדויות מסוגים שונים - צילומי וידיאו, הקלטות ושיחות ווטסאפ, איורים וסיפורים, סרטים תיעודיים וסרטים עלילתיים שכבר החלו להירקם ועוד דרכים שונות לספר את הסיפור הנוראי הזה ובעיקר לשמר אותו.
"בכל מלאכות התיעוד שאנחנו פוגשים בפורום, אנחנו רואים שיש יותר מודעות לאימפקט של התיעוד כמעצב זהות וזיכרון וככלי איחוי לנפש. יש שימוש מושכל בטכנולוגיה להעצמת התיעוד, לאִחזור ולשימור של חומר דיגיטלי כמו הווטסאפים מהממ"דים, סרטוני מצלמות הגו-פרו של חמאס שחלקם כבר נמחקו ואבדו, אבל נמצאים בעבודות המתעדים. לצד חשיבות רבה להנגשה של החומרים דרך ריבוי פורמטים כמו למשל מפה אינטראקטיבית שמאפשרת מעבר בין קטעי אודיו ותמונות לצילומי רחפן", מסבירה פרנסדורף.
כל אלה מתאפשרים כי הפעם ההיסטוריה נכתבת במשותף - גם על ידי האזרחים שחוו אותה "מלמטה", ולא רק על ידי היסטוריונים או חוקרים שמספרים עליה. וזה עניין אקוטי בדמוקרטיה, היא מזכירה. "אזרחים ומוסדות מבינים שהתיעוד שיישאר הוא שיעצב את תפיסת הזהות שלנו כבודדים וכאומה, ואת הזיכרון הקולקטיבי והאישי. ומכאן מובן גם כוחו של התיעוד בסיוע בתהליך השיקום והבנייה מחדש. התיעוד נתפס ככלי חברתי לאיחוי, העצמה, תמיכה הדדית ושותפות גורל".
למשל, בולטת בייחודיות שלה יוזמת תיעוד הווטסאפים של יניב הגי מקיבוץ בארי. "זו באמת דרך תיעוד ייחודית לתקופה. הגי, תושב בארי כבר 20 שנה ובעברו מזכיר הקיבוץ, וחבר בעמותת 'תיעוד 710', לקח על עצמו לתעד בצורה מאוד נרחבת את כל הווטסאפים שהצליח להשיג, מכל הממ"דים של כל הקיבוצים בשבת השחורה.
"זה נשמע טכנולוגי מאוד, אבל צריך להבין כמה חשיפה רגשית יש כאן. כדי לייצר את התיעוד הזה נדרש לשתף פעולה עם ווטסאפ העולמית, היה צריך להקים מנגנון שיודע לאסוף את המידע הזה מתוך הטלפונים, והיה צריך גם להתחשב ברגישות האישית כי לא כולם רצו לחשוף את שיחות הפרידה עם האהובים שלהם. 'אמא אני אוהבת אותך, הורגים אותי', זה לא טקסט שפשוט לחשוף מתוך הטלפון שלנו. אבל איסוף ותיעוד החומרים נעשה ברגישות ובעדינות מתוך תובנה שהתחילה לחלחל אצל הרבה אנשים, שבתוך כל השכול והאופל השימור הזה מאוד נחוץ. בזמן אמת ותוך כדי האסון הבנו שתיעוד זו לא מילה ארכיונית, אלא זה הנרטיב שיעצב את ההבנה שלנו לגבי מה שקרה לנו ומתוכו יצמח העתיד שלנו", אומרת פרנסדורף ומזכירה שהתיעוד כשלעצמו ועצם הדיבור והכתיבה מסייעים לאחות את השבר ולהתמודד עם הטראומה.
"התיעוד הנרטיבי מאפשר למשל לתושבי העוטף שעברו את הטבח לספר ולעבד את החוויה למישהו שמקשיב. לשבת מול צלם וידיאו או מול מתעד של הסיפור שלך ולדעת שהוא עד לעדות שלך, שהוא מכיל ושומע ואולי גם מאשר את מה שעברת, ולאחר מכן הופך להיות הד לדברים. פסיכולוגית, אנחנו יודעים שעצם התיעוד עוזר למי שנפגעו להתחזק, לעכל, להבין, להכניס בחזרה את הדברים לתוך מסגרת שאפשר להתמודד איתה".
אחד המתעדים החשובים של התקופה, שמיד ב-7 באוקטובר תפס מצלמה וירד לשטח, הוא הצלם זיו קורן, שידוע כבר עשורים רבים כצלם שמתעד אירועים קשים בזמן אמת גם במקומות רחוקים בעולם. הפעם התיעוד של קורן הוא קרוב וחורץ את הלב הקולקטיבי הישראלי, וככזה הוא גם מנתח אותו בעיניים מקומיות ומצליח להבחין בהבדל שקיים בדרך שלנו ליצור את הנרטיב של 7 באוקטובר, בשונה מהדרך של האויבים שלנו להתייחס לאותם אירועים.
"המלחמה היא גם על אופן התיעוד, על הנרטיב, כי אנחנו כבר עדים גם להכחשה של מה שקרה ב-7 באוקטובר, וזה קשור גם לאופן התיעוד שאנחנו מבצעים. כי למשל, בצד של האויבים שלנו לא מכסים את הגופות עד שמגיע הצלם לצלם אותן, ובצד שלנו לא מאפשרים לצלמים להיכנס עד שמכסים את הגופות", אמר קורן לפרנסדורף במסגרת ראיון שקיימו בכנס.
"ומתוך האמירה הזו היה דיון על השאלה אם כמתעדים 'עדינים' מדי, כאשר התקשורת שלנו בוחרת שלא להעלות תמונות קשות של גופות, אנחנו מפסידים מראש וממשיכים מתוך בחירה להפסיד במלחמה על הנרטיב. אנחנו לא הראינו 1,400 גופות אבל בעזה מראים צילומים שלא נראו בשום מלחמה בעולם, כך שאופי התיעוד בהחלט משפיע על דעת הקהל אצלנו ובעולם", אומרת פרנסדורף.
דוגמה לתיעוד שיצר שינוי קריטי בדעת הקהל בעולם באשר לאלימות המינית של חמאס ב-7 באוקטובר, שהוכחשה באופן גורף בשבועות הראשונים למלחמה, הוא הסרט החשוב "זעקות ואז שתיקה" בהפקת קסטינה תקשורת ובהובלת שריל סנדברג. הסרט צולם בישראל בפברואר 2024, ושופך אור על הפשעים המיניים האיומים שביצעו חמאס בנשים ובנערות ישראליות במהלך המתקפה הרצחנית והשבי. "זה משהו שלא נראה עד היום בתיעוד מלחמות, וזה גם נעשה בהיקף ובסדר גודל של תיעוד שלא נראה עד היום". ¿
"פסיכולוגית, אנחנו יודעים שעצם התיעוד עוזר למי שנפגעו לעכל, להבין, להכניס את הדברים למסגרת שאפשר להתמודד איתה"
