בצילום: איציק (47), ענבר (44), יוני (10), טומי (7 וחצי) והחתול ויקטור
הדירה? 3.5 חדרים בשכירות על רחוב הירקון. משלמים 10,000 שקל בחודש. איציק: "יש חניה וזה מחיר מציאה יחסית לתל-אביב". ענבר: "זה שאין לנו דירה משלנו מעסיק אותי בעיקר ברמה של מה שנשאיר לילדות".
תל-אביב? איציק: "אני נולדתי בעיר, ממש על פינת פרישמן והירקון. אז זה היה אזור הבילויים של העיר. הארד-קור אמיתי. תמיד היה אקשן. זה מטר מהים ועבדתי בחוף מגיל 13. בחופש הייתי אוסף את שקיות הזבל וכשגדלתי קצת עבדתי בכיסאות ים בפרישמן. אני אוהב את העיר אבל זו גם הקללה שלי. זה לא ריאלי לקנות דירה בעיר ואני לא יודע איך אני אצליח לחיות במקום אחר. אני מאוד מחובר לרחובות, לאנשים ולצבע". ענבר: "אני מקיבוץ גת במקור. תל-אביב זה הבית שלי אבל תמיד יש מחשבה על לחיות בקיבוץ".
איך הכרתם? ענבר: "שנינו מאמני כושר והכרנו במכון שבו עבדנו בכיכר רבין". איציק: "היא התחילה איתי". ענבר: "ממש לא נכון. הייתי אחרי תואר בקולנוע והלכתי לדבר שאני אוהבת באמת וזה הספורט. עשיתי קורס מאמנים והתחלתי לעבוד במכון שהוא עבד בו. היה לי חבר ובהתחלה פשוט נהיינו חברים טובים. הוא עף עליי מהתחלה". איציק: "בכל זאת בחורה יפה".
מה אתה עושה? איציק: "מטפל ברפואה סינית. אני עוזר לאנשים לקדם את תהליך הריפוי הטבעי אחרי פציעות או כאב, ופציעות ספורט. הגעתי מספורט מקצועי, הייתי בנבחרת ישראל בג'ודו וזה תחום שתמיד משך אותי. למדתי 6 שנים בארץ ועוד שנה בסין. אני מגיע עם כל הידע של עבודת שיקום כי אמנם מטפלים בהתחלה בכאב אבל חייבים לחזק את הגוף, כי המון כאבים נובעים מחולשה. אני עובד בעיקר מהבית".
איך הבית מקבל את זה? ענבר: "אנחנו די רגילות לזה. הדבר הבעייתי הוא שיש כעסים והבנות עצבניות וצועקות וצריך להיות בשקט, כי יש מטופל או שיש מישהו שמחכה בבית לטיפול שלו. אבל יש מטופלים שחוזרים אז הם כבר מכירים את מה שקורה בבית. מי שמחפש ספא לא בא לפה". איציק: "זה לא תמיד נוח, אבל מצד שני אני שמח שיש לי את האפשרות להיות עם הבנות בבית".
ענבר? "אני מאמנת כושר אישית, ומתאמנת לא מעט. קרוספיט זו האהבה שלי. זה אימון שבא מעולם המארינס. זה שילוב של כל מרכיבי הכושר הגופני. אימון בעצימות גבוהה, הרמת משקולות, תרגילים שונים מתחום התעמלות המכשירים, אלמנטים אירוביים וכוח מתפרץ. חוץ מהילדות ואיציק, הספורט הכי חשוב לי בעולם. זה מהות החיים. אחרי שאני מאמנת כבר 16 שנה התחלתי ללמוד לפני שנתיים סיעוד כדי להיות אחות. אבל אין יום שאני לא מתאמנת". איציק: "הפעילות הגופנית מבחינת שנינו נותנת לנו חמצן. אני למשל גם עושה פארקור".
פארקור? איציק: "הרעיון הוא לעבור מנקודה אחת לשנייה, למשל לקפוץ מחומה לחומה, ממעקה לספסל, מעץ לחומה, בצורה יצירתית ומהירה, תוך התגברות על מכשולים בדרך. לעבור בצורה יצירתית ממקום למקום בשילוב של אקרובטיקה או טיפוס. זה בעיקר בחוץ בסביבה אורבנית. תקשיב, יש לי את חברי הילדות שלי עם כל הכבדות של החיים. גרושים, נשואים פעם שנייה וכל זה. ויש חבר'ה בשנות ה-20 שאיתם אני עושה פארקור. וזה כיף. כל תרגיל זה ממש כמו ליצור משהו".
יצירה? איציק: "אתה מסתכל על העיר בצורה אחרת. אתה רואה ספסל, עץ וחומה וחושב איך הדרך הכי יצירתית עם הכלים שיש לך לעבור בין האובייקטים האלה. אני מחפש כל הזמן אלמנטים ברחובות ומקומות לאתגרים. זה עולם שלם שעם התמדה אפשר גם בגיל 47 להצליח ליהנות ממנו ולהשתפר כל הזמן. זה מאוד דומה לגלישה, ובזמן שאתה עושה פארקור אתה לא חושב על שום דבר אחר. כמו שכשאתה על הגל אתה מרוכז באותה מאית שנייה. חלק מההכנה שלך לאתגר זה ללמוד אותו. אתה בודק את המקום, מודד האם תצליח בקפיצה להגיע מצד לצד ובוחן את הקושי, וזה ממש חשוב לחיים". ענבר: "אני עשיתי קצת אבל זה היה לי יותר מדי. אני בן אדם חרדתי. האתגר המנטלי סחט אותי".
מצב כלכלי? ענבר: "שכר דירה זה תיק אבל אין מינוס, למרות שעכשיו אני לומדת ועובדת הרבה פחות". איציק: "אני עסוק בעבודה ולא מבזבז את הזמן על נסיעות או רכבים. בעיר אני מסתובב על אופניים, אז זה חיסכון. אבל יש הוצאות, אם זה בתי קפה ומדי פעם מזמינים אוכל". ענבר: "ההוצאה הכי גדולה חוץ מהדירה זה הירקות. אני חייבת פירות וירקות וזה פשוט שחיטה".
הבילוי שלכם? איציק: "לשבת לקפה או סתם איזה דרינק". ענבר: "אנחנו עושים הרבה פעמים החלפת דירות עם אנשים. יש קבוצה בפייסבוק שדרכה זה קורה. היינו עכשיו בבית של משפחה בשדה בוקר והם היו בדירה שלנו. אתה לא משלם לינה והם גם שומרים לך על החתול. אנחנו אטרקטיביים כי אנחנו בתל-אביב, ליד הים וגם עם חניה. זה בינגו".
