כבר שבעה חודשים שאנחנו ביום זיכרון שהתחיל בשמחת תורה, והוא הולך וגדל, עולה מתוך בתי העלמין, זוחל ברחובות העיר, יושב עלינו כמו ענן רע של ערפל. זה לא יתחיל בעוד יומיים בצפירה של שמונה בערב וזה לא ייגמר כשיוארו הרחובות בשרשראות כחול-לבן. גם אם נרצה, גם אם נגיד לעצמנו אלף פעמים שאסור לתת להם לנצח וצריך לחגוג וצריך לשמוח. כי זה לא רק המספרים שנוספו, זה גם המספרים שנוספים ומתעדכנים כל יום. ההרוגים בשדה הקרב, הנרצחים בפעולות האיבה.
ליום הזיכרון הזה אנחנו מגיעים מותשים. אחרי הבכי הפרטי על האחת, על האחד, אחרי הבכי הגדול על כולם. מה שהיה פעם סוג של קלישאה, שאין בית בישראל וכן הלאה, הפך מציאות. מותשים עד מוות, נעמוד בבתי העלמין שכבר הזהירו אותנו שיהיו מלאים עד אפס מקום וכבר ביקשו שמי שאין לו מת שם - שלא יגיע. ליד הקבר הפרטי, עם האחד שאהבנו כל כך, וכל אלה שנוספו אחריו. באבל שלנו ובתוך האבל של האחרים, מתכסים בצער ובגעגועים. "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד", כתוב על קירות בתי העלמין הצבאיים, כאילו יש לנו עוד מה לומר, כאילו לא הכל נאמר כבר.
במשך כמה עשורים התפתינו להאמין שלא רק שבוע מפריד בין יום השואה ליום הזיכרון, אלא עולם חדש שבנינו פה. חומה בצורה בין הדבר הנורא שקרה שלושה דורות אחורה להבטחה לעולם לא עוד. ואנחנו נדהמים לגלות איך חילחל היום ההוא ליום הזה בעוד יומיים, עם ילדים בארון וזקנים המוטלים על המדשאות בפתח ביתם. נדהמים לגלות איך יוצאת מדפי ההיסטוריה מלחמת יום הכיפורים עם המחדל שחשבנו שהיה הנורא מכל, וחוזרת אלינו יחד עם מלחמת לבנון השנייה על המתים בה לשווא, על הבטחות הסרק שגם אם לא הביאה שלום - הביאה שקט וביטחון. ועם כל מה שהיה לפניהן, וכל מה שהיה ביניהן עד 7 באוקטובר. עד האמא בכיכר החטופים שצעקה די. די כבר. די כבר. נעים כמו מטוטלת שיצאה משליטה תחת ממשלה נוראה שלא הייתה כדוגמתה מעולם, בין המאמינים בשלום למאמינים בעוד כוח, בין אלו שהמבשר נקש על דלת ביתם לאלו שבורחים מבשורה.
אלפיים שנים של תקווה, שישה מיליון נרצחים, 76 שנות תקומה, 25,034 חללים, 5,100 נרצחי פעולות איבה, 136 חטופים. "חטופינו", אמר עליהם ראש הממשלה נתניהו.
אנחנו בפאתי רפיח, ואנחנו על גבול לבנון, ויש נרטיב חדש עם אתר הנובה שהפך אתר הנצחה. לא מצדה ולא גבעת התחמושת. רק הפנים היפות של הנרצחים שאיש לא הזהיר אותם, עם המיגוניות המחוררות, כביש 232, בסיסי הצבא הכבושים, מראה הטנקים הפגועים שחיילי הנוח'בה שולפים מתוכם את החיילים. וזן חדש של גיבורים.
וביום ראשון בערב, בטקסים המושקעים, יוזכרו שמות ישנים וחדשים. ביום שני, עם הצפירה יתמתחו לדום, כמו שהסבירו להם שצריך לעשות, ילדי בתי הספר עם חולצות לבנות וישירו בקולות קטנים, שישברו לנו את הלב, את התקווה. ובערב יציינו 76 שנים לעצמאות ישראל.
