המפגש הראשון של חן כהן מררי ושל הילה אבהר היה במסעדת בשרים באיירפורט סיטי. הן הזמינו "המבורגר מרציאנו" – מנה הנקראת על שמו של סמ"ר איתי אליהו מרציאנו ז"ל, אחיה הקטן של הילה. 220 גרם של בשר שפונדרה מפורק עם פרוסות חלפיניו לצד איולי צ'יפוטלה.
איתי עבד במסעדה הזאת לפני הצבא. הוא התגייס לגדוד 890 של הצנחנים והיה סמל מחלקה בבסיס האימון החטיבתי. ב-7 באוקטובר נפל בקרב עם מחבלים בכניסה ליד מרדכי לצד חברו, סמ"ר אילי גמזו ז"ל. לאחר ששכלה את אחיה עברה הילה אבהר עם משפחתה ממושב שדה אליעזר שבצפון לשוהם, כדי להיות קרובה להוריה. "עזבתי את העבודה שלי כמנהלת מוצר וכרגע אני בעיקר מגדלת את הילדים", היא אומרת.
"וגם מנציחה את איתי", מעירה חן.
היא מבוגרת מאיתי ב-15 שנה. "הייתי בשבילו גם אחות וגם אמא. בבוקר 7 באוקטובר הוא אמר לנו: 'אני נוסע לשדרות'. הלכתי אחריו כמו במנטרה: 'אל תצא, אל תצא'. ידעתי שהולך לקרות משהו רע. ועכשיו, לצד הכאב, אני חיה עם הפחד שהזיכרון שלו יילך ויתעמעם עד שאשכח אותו".
חן: "זה קרה לי כבר בשבעה. היה יום אחד שלא הצלחתי לבכות ואז אמרתי לעצמי: 'איזו אחות גרועה אני. מה, נגמרו לי הדמעות?' ואני יכולה להגיד שזה לא ידעך ולעולם לא נשכח אותם. אבל בסופו של יום, אני חיה חיים מלאים. חיים מלאים לצד חור בלב".
חן, 45, עורכת דין במקצועה, עובדת כיום כסמנכ"לית משאבי אנוש בחברת הייטק. אחיה הגדול, רס"ן שלומי כהן ז"ל, מפקד פלוגת החוד בגדוד נחשון, נפל בקרב בקלקיליה זמן קצר אחרי מבצע חומת מגן. את הילה היא הכירה במסגרת מיזם "תורי לדבר" של עמותת "האחים שלנו" – עשרה צמדים של אחים ואחיות שכולים שהקליטו פודקאסטים לקראת יום הזיכרון. "יש תחושת נוחות מסוימת כשאתה נמצא בחברת אחים שכולים", אומרת חן. "אנשים מבינים זה את זה דרך העיניים".
הילה: "במפגשים עם אחים אני מרשה לעצמי קצת לצחוק ולחייך. עם חברים שלא עברו את זה פחות ארשה לעצמי".
חן: "גם בעולם השכול והאבל יש שיפוטיות וביקורתיות. כששלומי נהרג ירדתי במשקל עשרה קילו. כשעליתי בחזרה אמרו לי: 'אני רואה שהתאוששת'. למה? כי אכלתי?"
