לאוהדי נבחרת ישראל יש זיכרון של דג זהב ששוחה בתוך אקווריום של עראק ואופטימיות של חסיד ברסלב שעומד על משאית ובדיוק הפעילו את המוזיקה. לא משנה כמה התרסקויות קודמות הוא יחווה, כמה הפסדים שלומיאליים במשחק מכריע הוא יראה בלייב, כמה פעמים הוא יתפוס את הראש בתסכול אחרי עוד גול של היריבה בתוספת הזמן במצב נייח – בכל פתיחת קמפיין מוקדמות יורו/מונדיאל אוהד הנבחרת ימחק מההארד דיסק החבוט את כל הזיכרון, יעטה על פניו חיוך ג'ים קארי מ"טיפשים בלי הפסקה" ויודיע לסביבתו: "הפעם אנחנו עולים, אומר לך, באחריות!"
זה בכלל לא קשור לכדורגל, לאיכות שלו, לנתונים סטטיסטיים, לרמת הלגיונרים או לזהות היריבות – זה מצב נפשי תודעתי. אנחנו הרי חייבים להיות במונדיאל, או ביורו, או במשהו. מגיע לנו. למה מי זה... (השלימו את החסר בכל שם של נבחרת אירופית דרג ב' והוסיפו תנועת יד מתאימה).
זה משעשע לראות את הריטואל בכל פעם מחדש, טקס ישראלי שכבר נכנס אל מחזור הדם הלאומי. תמיד זה מתחיל עם מספר גברים בחליפות שולפים כדורים מתוך קערות, מוציאים מתוכם פתקים ומכריזים על זהות הנבחרות בכל בית מוקדמות. בשלב הזה האוהד הישראלי מקיים בראשו דיון פנימי על איזה בית כדאי ליפול, כאילו לנבחרתו תהיה השפעה מהותית על ההתרחשויות בו. זהו שלב שבו מפלס האופטימיות נמצא בנקודת פתיחה גבוהה ואף יכול לטפס לאזורים דלילי חמצן. אם תרצו אייקון שמסמל את הרגע הזה חפשו את תמונת החיוך שבע הרצון שמגניב אלי גוטמן, מאמן הנבחרת דאז, בהגרלת מוקדמות יורו 2016.
בשלב הבא מגיע בדרך כלל תיקו מדכדך, אבל אם הנבחרת פותחת בניצחון או שניים מחוג האופטימיות ינסוק מעלה בצורה מסוכנת. אם היא משלימה ניצחון שלישי זה כבר מצדיק שיחת טלפון מראש הממשלה והאוהדים ממהרים לברר על חבילות טיסה ליעד בו ייערך הטורניר הגדול.
מתישהו יופיע התיקו המדכדך. ובעקבותיו יגיע הפסד מתסכל (כן, לנבחרת שהדבקנו לה את הטייטל נמושה) ואז שער עצמי אומלל ואז סכסוך עם כוכב הנבחרת ואז פציעה של הלגיונר הבכיר ואז תיקו מפתיע של היריבה על הכרטיס ואז משחק של להיות או לחדול ואז מוטל'ה מגיע לאולפנים כדי להגיד שלא יזמינו אותו לאולפנים ואז מתחיל המשחק ולא קורה כלום ואז דקה 89 השופט שורק לכדור נייח לטובת היריבה ואז השדר משתתק והיציע משתתק וכולם משתתקים כי כולם יודעים מה עומד לקרות. דממה דקה.
ואז מספר גברים בחליפות שולפים כדורים מקערות – והווליום עולה מחדש. פול ווליום.
לאוהדי נבחרת יש זיכרון של דג זהב ואופטימיות של חסיד ברסלב על משאית. לא משנה כמה פעמים ניכשל, לעד נאמין שבקמפיין הבא נעלה למונדיאל
