נשים בספורט הישראלי זה מדע בדיוני שאין לו שום מקבילה בעולם, בטח לא בעולם הספורטיבי. אין לנשים הישראליות את תקנה תשע האמריקאית, שמבטיחה שוויון בתקציבי הספורט בין נשים לגברים על ידי מוסדות שנתמכים במימון פדרלי. אין לנשים הישראליות את השוויון המובנה ברוב מדינות אירופה המערבית בין ספורט נשים וגברים, ואין לנשים ישראליות את הסטטוס של ספורטאיות מזרח אירופיות שאפשר להלעיט בסמים כדי שיוכלו לפאר את שמה של המפלגה או המדינה.
מה שיש לספורטאיות הישראליות זה תת תנאים, זה להתחנן על המינימום, זה להסתכל בעיניים כלות על הכספים והתנאים שמקבלים נבחרות ובודדים הרבה פחות מצליחים מהן, רק בגלל שיש להם יותר טסטוסטרון. בקונטקסט של הדברים הללו, הייצוג, התחרותיות, הדרגות, אליפויות העולם, המדליות האולימפיות הם פאטה מורגנה. משה רבנו הוציא מים מהסלע? גבר, בוא נראה אותך מוציא מדליה אולימפית אם אתה אישה בישראל.
ספורט הנשים בישראל הוא ההבדל בין תיאוריה של פמיניזם לעשייה של פמיניזם. תחשבו על זה: כל הוויתורים והאימונים והסבל והדמעות, בשביל רגע אחד, פעם בארבע שנים. ובמשך כל ארבע השנים הללו לראות איך המקביל הגברי שלך מקבל כל מה שהוא רוצה ומבקש, ולהסתפק בשאריות, ולהמשיך לקפוץ, לשחות, לרוץ, להתעמל. כי זה עושה לך טוב, וזה מעצים את הנשיות שלך, ומפחית סכנות שיש לאישה בחברה המודרנית, ומגביר את הסיכויים שלך לשוויון. ובכל זאת.
בדרך כלל ספורט הוא מכשיר טוב להסתכל דרכו על החברה שבה הוא משוחק. הישגיות הנשים בספורט היא משהו לגמרי אחר: היא משקפת את איך שהיינו רוצים לראות את הנשים בחברה שלנו. לא את הקיפוח התקציבי והתשתיתי, אלא את ההצלחות למרות התנאים, את פתיחת הדלתות, לפעמים בכוח כשצריך. אלו לא רק התוצאות וההישגים המצוינים. גם הם. למרות שנשים מייצגות רק כ-25 אחוז מהנציגות של ישראל לאולימפיאדה, הן מחזיקות ב-33 אחוז מהמדליות. הזוכה הישראלית היחידה במדליית כסף אולימפית, יעל ארד, היא האישה הראשונה שמחזיקה בתואר יו"ר הוועד האולימפי בישראל. אתם מכירים הרבה נשים בעולם העסקים שהתחילו כפקידת אשנב בבנק וסיימו כשרת האוצר?
אבל אם הדוגמה של ארד לא משכנעת אתכם, קחו את אלונה ברקת. כמה נשים הן בעלות קבוצה בליגות במערב אירופה? כמה, אם בכלל, הן בעלות הבית של קבוצת גברים שנמצאת בטופ שלוש במדינות שלהן? העובדה שלמדנו לקחת את הבעלות של ברקת כדבר מובן מאליו היא רק סימפטום לעד כמה הייצוג של נשים בספורט מוצלח הרבה יותר מהייצוג שלהן בעולם האמיתי.
אני אוהב לקרוא, לשמוע ולראות ספורט נשים בישראל. ברור לי מה עומד מאחורי כל חבטה, עוד מסלול, עוד הרמת משקולות. התסכול מהתקציבים, מהתשתיות, מהעובדה שלא הרבה מתעניינים במה שאת עושה. אבל את, את תראי לכולם.
והן אכן הראו לכולם. אחרי הכסף של ארד הגיעו מדליות הארד של ירדן ג'רבי ואבישג סמברג וכמובן הזהב של לינוי אשרם. בפריז יסתערו על מדליות הג'ודאיות רז הרשקו וענבר לניר, המרתוניסטית לונה צ'מטאי סלפטר, השחיינית אנסטסיה גורבנקו ונבחרת ההתעמלות האמנותית.
אני שונא להתייחס לספורטאים כגיבורים. בעיני יש מעט מאוד ספורטאים שהם גיבורים, כאלו שהצליחו לפרוץ ולנתץ מחסומים חברתיים של צבע, גזע, אתניות, דת. אבל בכל פעם שאני קורא על ספורטאיות ישראליות נהיה לי אביב קטן בלב. אני מבין מה הן היו צריכות לעבור, אילו סטריאוטיפים, אילו מכשולים, כמה קיפוח, כמה אי שוויון. מי שצלחה את זה היא גיבורה אמיתית בעיניי. היא הספורט הישראלי בעצמו, לא איזו דקורציה שלו. ספורטאית ישראלית, כל ספורטאית ישראלית, היא גיבורה בעיניי, כזאת שעשתה את הלא ייאמן, וניצחה את כל הסיכויים.
בכל פעם שאני קורא על ספורטאיות ישראליות נהיה לי אביב קטן בלב. אני מבין מה הן היו צריכות לעבור, אילו סטריאוטיפים, אילו מכשולים, כמה קיפוח, כמה אי שוויון
