היום לא יום זיכרון. אי-אפשר לזכור את מה שהוא הווה מתמשך של צער ואובדן. הזיכרון דורש מאיתנו מידה של מרחק, הוא עצירה בתוך השגרה. אבל אין שגרה כשאחינו ואחיותינו בשבי, כששני חבלי ארץ מפונים מיושביהם, כשמדי יום רשימת הנופלים והפצועים מתארכת. בימים האלו, זיכרון ועצמאות נראים כמו מילים ריקות, רחוקות. ואיך אפשר בכלל לציין את הימים הללו באופן כן, בלי מידה של מיסוך? הטקסים, המשואות, הנאומים – הם עוד שכבת הגנה שמנסה לסייע לנו להסיט את המבט מהמציאות, שהיא, בלשון המעטה, גרועה מאוד.
בתוך הטראומה, בתוך ימים רעים עם הנהגה כושלת, הרומנטיקה שבטקסיות עלולה לסמא את עיננו. ואולי הדרך היחידה גם להכיר במציאות וגם לשאת אותה היא היכולת, למרות הכל ועם הכל – לאחוז בתקווה. איזו מילה יפה זו. בעברית המילה תקווה מקבילה למילה האכדית לחכות ולמילה הערבית "קוי" – להיות חזק. שתי פעולות שדורשות מאיתנו כעת כל כך הרבה מאמץ. המדרש מחבר בין המילה תקווה למילה קו – חוט דק שמחבר את ההווה אל העתיד. בימים האחרונים שאלתי את מי שסביבי – מה נותן לכם תקווה? גיליתי שעצם שאלת השאלה כבר מפיחה איזו רוח חיים. הבקשה להתעכב על התקווה מעירה בתוכנו את הניצנים שלה. אז ממה עשויה התקווה?
התקווה נמצאת בילדים. ובישראל יש הרבה מאוד מהם. במדינה עם הכי הרבה ילדים במערב אי-אפשר שלא לקוות לטוב. אנחנו כל כך רוצים שיהיה להם כאן עתיד ראוי, שאנחנו מוכנים להתאמץ מאוד. יש משהו בחיים המתפרצים שמבהיר שאין לנו את הפריווילגיה להתייאש.
התקווה נמצאת גם בסבים והסבתות שלנו. דור שחושל באש, ובנה במו ידיו את הבית הזה. סבים וסבתות שחלמו והתפללו עבור בית ליהודים בארץ ישראל. סבים וסבתות שניצלו מאימת ההשמדה, שהסתכנו בשביל להגיע הנה למרות האיסורים וההגבלות, או שעזבו חיים נוחים בשביל החלום הציוני. כמה תקווה יש בהם.
התקווה נמצאת בעברית. בשפה שלנו. רק מילה בעברית חודרת, והיא זו שמייצרת שייכות, המשכיות וגם – איתה רוקמים חלומות ועתיד.
התקווה נמצאת בתרבות. תרבות מפוארת וענפה בת אלפי שנים. אוצר בלתי נדלה, מתחדש תמידית, של לחנים, סיפורים, מנהג, הלכה ומדרש. הגות מפוארת ממזרח וממערב שרק כאן מצאה בית ויצרה קסם חדש, ישראלי.
התקווה נמצאת בחקלאות. בשדות הנחרשים, באבוקדו של קיבוץ נירים ובחיטה של ניר עוז.
התקווה נמצאת במצוינות הישראלית. לא משנה אם זה מעל בימת האירוויזיון, באולימפיאדה או בפרס נובל. תזכורת לכך שכשאנחנו משקיעים נכון – אנחנו גם עם הספר וגם אומת הסטרט-אפ.
התקווה נמצאת ביזמות. נשמת אפה של הציונות. אם יש בעיה – צריך לייצר לה פתרון. בלי אבל ובלי אולי.
התקווה נמצאת בכושר ההמצאה והאלתור. אולי לא התכוננו כמו שצריך, אבל עכשיו ננסה ליצור יש מאין.
התקווה נמצאת בסולידריות. ביכולת של המונים רבים להתנער ולקלוט את גודל השעה. בהתגייסות המיידית בשעת צרה. באחווה שקמה לחיים כעוף החול וגרמה למאות אלפים לצאת מביתם ולפעול בלי לבקש תמורה.
התקווה נמצאת בחברה הישראלית. השסועה, הכואבת, המסוכסכת. חברה שבארותיה המשותפים הורעלו לאורך שנים, אבל שבכוחה לקום מעפר ולכונן פה מקום טוב יותר. שזוהי חובתה. עבור עתידם של הילדים, עבור חלומם של הסבתות והסבים. נעשה זאת באמצעות השפה והתרבות, החקלאות והמצוינות, היזמות וההמצאה. הסולידריות והאחווה. אלו הנכסים שלנו, ואסור בשום אופן לתת להם להמשיך להישחק.
התקווה נמצאת בהשבתם של החטופים והחטופות הביתה בדחיפות.
יש לנו המון אתגרים. הרבה סיבות טובות לייאוש. ערמות של חוסר אמון. התקווה היא קריאה לפעולה. זו שעת חירום, ולכן חובתנו לקום וליצור במיטב כוחנו את חברת המופת שמגיעה לנו.
אז מה נותן לכם תקווה?
בתוך הטראומה והימים הרעים, הרומנטיקה שבטקסיות עלולה לסמא את עיננו. אולי הדרך היחידה גם להכיר במציאות וגם לשאת אותה היא היכולת, למרות הכל ועם הכל, לאחוז בתקווה
