תחגגו עצמאות אמרו לנו. תחגגו, אמרו. עצמאות, אמרו.
ובאמת, בתפר שבין זיכרון לעצמאות, לקראת ערב, על הרצפה, הקטנה שלי ציירה בגואש כחול ולבן דגל על חולצה. ואז לבשה אותה, כולה נרגשת. ובחוץ, ילד עם דגל קשור סביבו, כאילו היה סופרמן, עמד והמתין בדריכות להמראת החג.
אלו היו מראות קצת מוזרים.
כי אם בכל שנה המעבר בין זיכרון לעצמאות כמעט בלתי אפשרי - הפעם הוא לא היה קיים. לא היה רגע שבו הרגיש נכון להגביר ווליום. להישען, לשחרר. יום הזיכרון לא הסתיים ברגע שהדגל עלה חזרה במעלה התורן. כמו שלא החל במועד שנקבע בלוח השנה.
תחגגו, אמרו לנו.
אבל זה לא היה יום עצמאות כי ככה לא מתנהג יום עצמאות בישראל - חג שמגיע אחרי רצף מועדים שכמו מובילים אליו בהדרגה. כמו סיפור היסטורי שנבנה לאיטו, ומנמק בסבלנות את ציון הרגע: יום השואה, ואז תקומה, ואז יום הזיכרון, סיפורי המלחמות שלנו. המחירים הכואבים ששילמנו. ובסוף, אחרי כל אלה, יום העצמאות. המנוחה והנחלה. הזיקוקים. התמורה בעד הסבל, בעד הקורבנות. התגשמות החזון של בית בטוח, אדמה מוגנת שאפשר לחיות בה בכבוד. נכדינו, ילדינו ואנחנו.
האם אפשר היה להתחבר לקונספט הזה אתמול, אל המנוחה ולנחלה? בטח לא כשכל כך הרבה מתושבי ישראל גולים בארצם. וכואבים בארצם. וחסרי הגנה בארצם. וחטופים מחוץ לארצם.
ועוד שאלה. האם המהות שבבסיס יום העצמאות, ההכרה בקיום המדינה בידי הסובבים אותה, מתקיימת בימים אלו? האם עדיין יש לנו מקום לגיטימי בעיני שאר האומות? האם פסקנו להיות העם הנרדף? גם המרכיב הזה התערער ביום העצמאות הזה.
ועוד משהו. האם יכולנו, אנחנו יכולים, להתגאות בדרך שבה מובלת המדינה שאת ההקמה שלה ציינו? בדרך שבה ההנהגה שלנו, הממשלה, מוליכות אותנו - נוכח הריקבון, ההפקרות, חוסר המוסר, חוסר הדרך? נוכח חוסר הרגישות שבה ניגשו אל כאבי העם בטקסי הזיכרון?
תחגגו, אמרו לנו. עצמאות, אמרו לנו. לא באמת יכולנו, זו האמת העגומה. זה לא אומר שלא יכולנו לחגוג אתמול את הישראליות שלנו. את היופי שבעם המופלא הזה.
ערבות הדדית, התגייסות חסר גבולות, גבורה, נתינה, רעות, שותפות גורל מרגשת.
ויש עוד ערך: כולנו גדלנו על כך שלא משאירים פצועים בשטח. אל הערך הזה העם שלנו התעורר מוכה תדהמה בבוקר 7 באוקטובר. ההנהגה שלנו, שהשאירה, משאירה, עם שלם שותת בשטח - עדיין לא התעוררה אליו.
תחגגו אמרנו לנו.
אז בחג הזה התכנסנו יחד, ועשינו על האש. אולי צחקנו. אולי נזקקנו ליותר אלכוהול. והשמיים שלנו היו ריקים מזיקוקים. ומעת לעת היו בהם מסוקים.
בלילה, בכל אופן, כשהקטנה שלי חזרה מהעיר רטובה כולה מקצף שלג, עם דגל גואש שנמרח, הייתי כל כך גאה. בה ובהוא עם הדגל סופרמן ובשאר הילדים. אלה שמכריחים אותנו להניף דגל, להיישיר מבט אל הדגל, כשאין באמת סיבה לחגוג.
בסוף הרי הכל בשבילם.
