עצירת משלוחי הנשק שארה"ב הייתה אמורה לספק לישראל לנוכח התנגדות הממשל למבצע ישראלי ברפיח עוררה אצלנו טענות רבות, שהגיעו עד כדי האשמות בדבר "בגידת" הנשיא ביידן בישראל. מנגד, ברור לכל מי שעיניו בראשו שהתמיכה של ביידן בישראל מאז תחילת המלחמה היא חסרת תקדים: גם מבחינת הגיבוי המדיני, גם מבחינת אספקת הנשק וההגנה הצבאית, גם מבחינת הסיוע הכלכלי, וגם במישור הרגשי-סימבולי: מאז 7 באוקטובר קשה להחמיץ את הזיקה הרגשית האותנטית של ביידן ואנשי ממשלו כלפי ישראל, זיקה שהגיעה לשיא בווידוי הכן של הנשיא: "לא צריך להיות יהודי כדי להיות ציוני".
כיצד ניתן, אפוא, להבין את המגמות הסותרות של הממשל כלפי ישראל?
האמת היא שהדרך הנכונה להבין אותן נעוצה בכך שלא מדובר במגמות סותרות. גם הניסיון למנוע מישראל פעולה ברפיח וגם התמיכה העצומה שהממשל מעניק לנו מאז תחילת המלחמה נובעים מאותה מטרה. אולם לפני שננסה לבאר אותה, צריך להדגיש שהיחסים בין ארה"ב לישראל מושתתים על כמה נדבכים: הראשון הוא דתי. עוד מאז הקמת ארה"ב ראו מייסדיה בעצמם את גלגולו של העם הנבחר התנ"כי, ואת ייעודה של ארה"ב הם ראו בדומה למשימה שנועדה לעם ישראל בתנ"ך: עם יוצא דופן שמטרתו היא גם לתקן את העולם. אבל לא מדובר רק בתיאולוגיה. היחסים בין ישראל לארה"ב מושתתים גם על ערכים משותפים: ארה"ב וישראל הן מדינות דמוקרטיות, שנוסדו על בסיס ערכים ליברליים, ומקדמות כלכלה חופשית.
אי-אפשר להתעלם גם מההשפעה של הקהילה היהודית בארה"ב, שבמשך השנים הצליחה להתערות בחברה האמריקאית וליצור מוקדי השפעה פוליטיים.
אך מעל לכל אלה ארה"ב בחרה בברית עם ישראל משום שהיא מצאה בנו מדינה שניתן לסמוך על עוצמתה ויציבותה. בכך אנחנו מהווים מאחז פרו-אמריקאי במזרח התיכון, אזור בעל חשיבות לביטחון ולכלכלת העולם, שידוע בכך שמדינות רבות בו אינן יציבות והוא נתון לטלטלות.
לכן המטרה של ארה"ב היא שישראל תישאר חזקה, יציבה, ותקפיד על היותה דמוקרטיה-ליברלית. האמריקאים יודעים שאויביה של ישראל ינסו להחלישה ולערערה ולכן הם מספקים לנו נשק, כסף וגב מדיני. זו הסיבה לכך שביידן איים במילה "Don’t" על איראן וחיזבאללה כשנראה היה שהם עלולים לנסות לתקוף את ישראל, וזו הסיבה שארה"ב תומכת בהשמדת חמאס בעזה. אך גם ישראל אמורה להעניק לארה"ב תמורה: היא צריכה לנצח את אויביה במהירות ולשמור על יציבות האזור ככל שהדברים תלויים בה. את היציבות ניתן להשיג בהסדרי שלום – שארה"ב מנסה לקדם – או בניצחונות צבאיים מהירים וברורים, שארה"ב ניסתה לעזור לנו להשיג מול חמאס.
אך כשישראל מתקשה להשיג הכרעה ומאיימת לפלוש לרפיח בשעה שארה"ב סוערת מהפגנות בקמפוסים והעולם הערבי מתנגד, וכשכלל לא בטוח שהפעולה תביא למיגור חמאס ללא תוכנית ל"יום שאחרי" – ישראל בעצם מציעה לארה"ב לסבך את האזור, ולא להרגיעו.
זו הסיבה לכך שארה"ב מתנגדת לפעולה ברפיח, על אף שהיא ניצבת לצידנו ברצון להשמיד את חמאס. מבחינתם פעולה ברפיח ללא תוכנית מסודרת ליום שאחרי חמאס פירושה סיכון האינטרס האמריקאי, שחותר לביסוס ברית בין המתונים באזור.
את ארה"ב לא צריך לשפוט לפי קריטריון של אוהבת או שונאת, אלא להבינה כמעצמה ידידותית שמבקשת שנתרום את חלקנו בהשגת מה שמצטייר בעיניה כיעדים משותפים. למרבה הצער, ממשלת ישראל הנוכחית לא מסוגלת לשאת את המורכבות שבהבנת התמיכה האמריקאית ונוח לה יותר עם גישה ילדותית שמעדיפה להאשים אותם או להתענג על תמיכתם – תלוי בנסיבות. אבל האמת פשוטה: אין לנו יכולת לשרוד בלי גיבוי של האמריקאים, ולגיבוי הזה היה ויהיה מחיר, שבמקרה הנוכחי רק יכול להועיל לנו.