דעת הקהל באשר לכישלון ההסברה הישראלית כוללת שתי הנחות הראויות לבחינה ביקורתית.
ההנחה הראשונה היא התמקדות במרכיבי עוצמה חומריים: חיילים, נשק ומזון, ובמרכיבים פנימיים כמו נחישות, לכידות פנימית וכדומה. הסברה זה נחמד, לפי ההנחה הזאת, אבל לא צורך קיומי, כי "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים".
האמירה הזאת לא הייתה נכונה כבר ביום העצמאות תשט"ו, יום אמירתה, ובמרוצת השנים היא מתרחקת מן המציאות יותר ויותר. מטרת ההסברה איננה להנעים לנו בתחושה שאנחנו אהובים, אלא לאפשר את השרידות הפיזית. מה שבלם את הכניסה לרפיח ועיכב את מיגור חמאס בשבעת החודשים האחרונים לא היה מחסור בחיילים חדורי רוח קרב או בנשק, אלא הכניעה המוצדקת לאיומי מדינות המערב, מתוך הבנה שבטווח הארוך הן יכולות, אם רק תרצינה בכך, להניח לישראל להיות מושמדת. כשאנחנו תקפנו בהצלחה בחאן-יונס, חמאס ניהל התקפה אפקטיבית בקמפוסים האמריקאיים, באופן שעצר לפי שעה את הטנקים והמטוסים שלנו.
יש שתי דרכים למנוע משכנינו לעשות את מה שהם אומרים כבר יותר מ-100 שנים שבדעתם לעשות - להרוג או לגרש את היהודים מארץ ישראל. הראשונה היא להמשיך לתחזק את תמיכת מדינות המערב, כפי שעשינו במהלך המאה האחרונה. השנייה היא להיכנס למצב צפון-קוריאני: לאיים על העולם במלחמה גרעינית, לנהל תרחיש מתמשך של פיגוע מיקוח גלובלי ולקוות לרחמי שמיים. חסרונות הדרך השנייה ברורים.
ההנחה השנייה שמלווה את תפיסת ההסברה היא פטליזם לגבי היכולת לשנות את תמונת המצב במידה ניכרת. רוב כדור הארץ שומע ומשמיע סיפור אחר משלנו, נוטה מראש לרעתנו, וגם אם נצווח במלוא הגרון את האמת שלנו – היא כמעט לא תישמע ברעש ההמון העוין. ההנחה הזאת נכונה רק כאשר ההסברה מתמקדת בדוברות דיפלומטית בסגנון המאות הקודמות ובפעילות של מתנדבים יהודים או משפיענים מזדמנים. אבל מאלה לא תבוא הישועה. עברו הימים שבהם יכולנו לסמוך על האנגלית הטובה שבפי אבא אבן או על סטורי נוגע ללב באינסטוש של נועה תשבי.
מיתוג חיובי של המדינה ויצירת אהדה אליה הם מלאכה מתוחכמת, טכנולוגית ויצירתית. כמו כלי מלחמה חומריים, גם היא מצריכה תקציבים, מחקר ופיתוח, כלי סטטיסטיקה ובינה מלאכותית, אסטרטגיה טובה, הכנה מראש לתרחישים משתנים, עקביות ורצון להצליח. ישראל ידעה לרכז חלק ניכר ממשאביה בצורכי ביטחון ולנצל אותם ביעילות יחסית כדי לבנות עוצמה צבאית דומה לזאת של מדינות גדולות ועשירות בהרבה. תקציב הביטחון שלנו הוא כ-35 אחוז מזה של סעודיה, כ-85 אחוז מזה של פולין וכ-75 אחוז מזה של איטליה, ומבחינת יכולות צבאיות אנחנו מעצמה אזורית חזקה. אין סיבה שלא נוכל לשחזר הצלחה דומה בתחום ההסברה, אם נבין את גודל המשימה.
תקציב מערך ההסברה, המתחלק בין משרדי החוץ וההסברה, הוא זעום: פחות מתקציב לשכת נשיא המדינה, כ-14 אחוז מתקציב משרד מבקר המדינה וכ-0.7 אחוז מתקציב הביטחון. בהתחשב בחשיבות הקיומית של נושא ההסברה, מדובר בהקצאת משאבים שגויה באופן שערורייתי. במחיר מטוס F-15 יחיד יכולנו להגדיל את ההשקעה בהסברה בסדרי גודל משמעותיים, וסביר להניח שהתרומה לביטחון הלאומי תהיה רבה יותר.
פרופ' רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
מיתוג חיובי של המדינה ויצירת אהדה אליה הם מלאכה מתוחכמת, שמצריכה תקציבים, מחקר ופיתוח, סטטיסטיקה ובינה מלאכותית, ואסטרטגיה טובה
