בתוך בליל המשבחים והמגנים את המהלך של נתניהו בחוק הגיוס - בלט בחסרונו קול אחד: האחריות הלאומית. כה חסר היה לנו לשמוע קול ענייני, הבורח מחישובים פוליטיים ומיישיר מבט אל אחד הקרעים הכאובים בחברה הישראלית.
כה מתסכל היה לעקוב אחרי התגובות הפוליטיות, מימין ומשמאל. הכל המשיכו באותו קו רגיל ושחוק - עשיית פוליטיקה על גבם של חיילים ושל לומדי ישיבות כאחד. איש לא חשב על התכלית שכל אזרח מהוגן מקווה לה: פתרון נכון, ענייני ואמיץ למחלוקת שקורעת את החברה שנים רבות.
שמעתי את התשבחות על "התרגיל הפוליטי המבריק" (אכן מבריק) מבית מדרשו של נתניהו; עקבתי גם אחר הגמגומים מצידם של אלו שבכנסת הקודמת קידמו את החוק, בהסבירם כי רק הוא יסדיר את המחלוקות וייתן פתרון "לעשורים רבים קדימה", כלשונו של מקדם החוק בני גנץ.
כל הנגנים במקהלה הפוליטית זימרו את הצלילים המוכרים. גם חברי הכנסת החרדים מילאו פיהם מים, כפי שהם מיטיבים לעשות זה עידנים. אף אחד לא היה אמיץ דיו להביט אל המשבר בלבן שבעיניים, להבין שלא מדובר בפוליטיקה אלא בכאב ישראלי גדול מצד אחד ובדאגה חרדית עמוקה מהעבר השני. אף שחקן פוליטי לא אזר אומץ לומר לציבור כולו שהגיע הזמן לפתרון מוסכם ולא לפוליטיקה, למתווה נכון ולא לתדרוכים, להבנות ולא לטריקים פוליטיים שאבד עליהם הכלח.
מדוע גנץ, שבממשלת בנט-לפיד קידם את המתווה כשהוא מתפאר בכך שהחוק הוכן על ידי מערכת הביטחון - לא אזר אומץ להתנער מהיועצים שחושבים רק פוליטיקה ואמר: “כן, מר נתניהו, גם אם אתה עושה טריק - אני בעד החלת הרציפות על החוק שאני הגשתי, הוא אולי לא יביא פתרון מושלם לפצע הישראלי, אבל הוא בוודאי יוביל אותנו כברת דרך משמעותית קדימה”?! ואם אכן, כדברי גנץ, מדובר ב"חוק גישור" ו"בסיס לפיתוח מתווה שירות ישראלי" - מדוע לא להמשיך עם חוק הגישור הזה ולנסות לבנות על בסיסו הסכמות?!
מדוע גדעון סער, שבמשך שנים פקד בתי רבנים והבטיח להם כי הוא ערב באופן אישי לשמור על עולם הישיבות מכל משמר, לא אוזר אומץ לומר לצדדים: “נכון, כולם מוותרים, אבל אין ברירה אלא לקדם מתווה שיש לגביו הסכמה”? ומדוע איווט ליברמן, שבשיא בחישותיו הפוליטיות אף ניסה לקדם הסכמות עם “הפלג הירושלמי”, אינו אמיץ מספיק כדי להמשיך בתמיכתו בחוק?
הטענה הגורסת שאסון 7 באוקטובר טרף את הקלפים ומצריך חוק אחר - היא לא יותר מתירוץ פוליטי חיוור. החוק הוכן על ידי מערכת הביטחון וגובש על ידה במשך חודשים ארוכים. אם יש בו כדי להגדיל את הסד"כ הצבאי ולסייע לצה"ל, אין סיבה שלא לקדמו כשלב ראשון, או לפחות לראות בו נקודת הסכמה אפשרית בדרך לפתרון מוסכם. מנקודת מבט ביטחונית בוודאי שיהיה בכך הישג.
אבל במדינת הגמדים הכל מתחיל ונגמר בפוליטיקה, כל מחלוקת כשרה לשמש ככלי ניגוח מזדמן, ובהקשר הזה ניתן לסמוך על חוש האחריות של האזרח הממוצע, שמבין את הצורך לפתור מחלוקות מורכבות באחריות ובשׂוּם שכל - יותר מהפוליטיקאים שהציניות מאחורי מהלכיהם מפתיעה לרעה בכל פעם.
גם מהפוליטיקאים החרדים ניתן לצפות כי יעמדו מול הציבור ויאמרו מה דעתם באשר לחוק. מנקודת מבט חרדית מדובר בחוק קשה עד מאוד. בציבור החרדי שוררים חוסר בהירות וחשש באשר לחוק, ובעיקר לגבי השלכותיו על המשך פעילות עולם הישיבות, המהווה את ליבת הקיום החרדית. גם עתה לא ברור האם המפלגות החרדיות יקבלו אור ציבורי ורבני ירוק לתמוך בחוק, המכיל ויתורים חסרי תקדים מנקודת מבטו של עולם הישיבות. מכאן השתיקה הרועמת. הוא מדבר על יעדי גיוס שיקובעו בחקיקה, קובע יעדים לישיבות ומטיל עליהן סנקציות כלכליות כבדות, מוריד את גיל הפטור באופן תקדימי וקובע כי החוק יפקע אם לא תהיה עמידה ביעדים. השתיקה החרדית סביבו לא מלמדת על שביעות רצון מקידומו, אלא על חוסר אונים והבנה כי בנסיבות הללו קשה להיאבק, בוודאי שלא פומבית.
הסדרת המחלוקת הכאובה הזו - בוודאי בזמן מלחמה - היא אינטרס לאומי, לא רק חרדי. הנצחת החור השחור בחוק משרתת את הקצוות, את שוחרי האנרכיה. הגיע הזמן שפוליטיקאים מהקואליציה ומהאופוזיציה יפסיקו להתייחס למחלוקת הגיוס ככלי ניגוח הדדי ויציגו פתרון לאומי מוסכם. ההיסטוריה תוקיר טובה למי שבעיצומה של מלחמה עקובה מדם יאזור אומץ ויאמר לציבור הישראלי - מאסנו במאבקי אחים, הגיעה העת לפתרון אמיתי.
הכותב הוא עורך המגזין בעיתון "משפחה".
