אנחנו, הקהילות שבהן אני מסתובבת ושמתנגדות למשטר, לא נחשבים לאנשים דתיים בכלל. אנחנו שואפים לחברה חילונית לצד חברה שכל מי שרוצה להיות בה דתי יוכל לקיים את דתו, אבל הפעם זה כאילו שאלוהים באמת שמע את התפילות שלנו. ראיסי הוא האיש שנבחר כנשיא ושהיה מיועד להחליף בבוא הזמן את חמינאי. המינוי שלו היה הצהרתי: כל מה שהיה עד עכשיו באיראן ימשיך להיות – רק הרבה יותר חמור וגרוע. בידול מדיני, בלי זכויות אדם בסיסיות, חרחור מלחמה, אנטישמיות, הוצאות להורג. ראיסי, עבור מי שמעוניין ברפורמה באיראן, היה השטן.
אתמול, לפני ההודעה הרשמית שראיסי מת, היו פה תפילות המוניות במסגדים בטהרן ובערים גדולות אחרות. גברים בכו והרביצו לעצמם, נשים קוננו. אנחנו לא שמחנו, אין שום שמחה במוות של אנשים, חלקם חפים מפשע, אבל הייתה תחושה של הקלה. זה לא שאנחנו חושבים שיבוא מישהו ויעשה רפורמות ויהפוך את איראן למקום דמוקרטי, אבל יותר גרוע מראיסי, אני לא חושבת שאיראן יכולה להציע.
1 צפייה בגלריה
(אישה בטהרן קוראת בעיתון את הדיווחים על מות הנשיא, אתמול | צילום: ATTA KENARE, אי־אף־פי)
בימים ואפילו בשבועות הקרובים, אנחנו הולכים להישאר בבית. בעקבות המהומות וההפגנות בשנים האחרונות, המשטר יודע שיש פה הרבה כעס ומרירות שהצטברו כלפיו, במיוחד אחרי המוות של מהסא אמיני בידי משטרת הצניעות. עכשיו אנחנו בטוחים שהוא יוציא הרבה כוחות וייתן להם חופש לאלימות קיצונית נגד אזרחים שיעזו לנסות להפגין ולעורר אי-שקט בימי האבל בטהרן.
זה לא מקרי שההפגנות והמהומות קרו אחרי הבחירה בראיסי כנשיא. זה לא מקרי שתחת נשיאותו איראן חוותה את ההפגנות הכי סוערות ואת התגובה הכי ברוטלית מצד כוחות הביטחון מאז הקמת הרפובליקה האיסלאמית. זה האיש. הוא גילם את כל מה שרע באיראן המודרנית, והוא נהנה מזה. אנשים כבר לא יכלו לשתוק. הם כבר לא יכלו לנשום תחתיו.
לא נעים להגיד, אבל המוות שלו בא בזמן, בעיקר מבחינת המשטר לדעתי. המצב הכלכלי והמדיני של איראן גרוע, יש הרבה שחיתות. יש תחושה הולכת וגדלה של חוסר תקווה מוחלט. טביעת היד של ראיסי, האיש שאולי הכי קרוב לחמינאי, נמצאת בכל אחת מההתפתחויות הללו.
בשבילנו מדובר בפסק זמן קצר של תקווה. אבל זו תקווה שמהולה בהרבה חוסר ידע לגבי העתיד. האם יחליף אותו מישהו מתון? אנחנו לא מאמינים בזה. אנחנו בטוחים שהמחליף יגיע מאותו מקום. השאלה הגדולה יותר באיראן מאז שנודע על המוות היא: מי יהיה היורש של חמינאי? יש פה הרבה אי-ודאות וזה פוטנציאל בשביל אנשים לצאת לרחובות כדי להפגין למען התקווה שלהם, אבל, שוב, אנחנו מפחדים מאלימות ברוטלית באופן מיוחד.
בסופו של דבר ברור לנו שאנחנו נצטרך להביא את השינוי. ראיסי דיכא את ההפגנות שלנו ואת החשק והרצון שלנו להפגין. פחדנו. המכות שחטפנו, האבדות, היו גדולות מדי. עכשיו, כשהוא מת, יכול להיות שהדלת שוב נפתחה. אולי רק קצת, אבל נפתחה.
מאז שראיסי נבחר, יש תחושה הולכת וגדלה אצל האוכלוסייה שהמשטר נגד העם, נלחם בו. אנשים לא יצאו מהבית בבחירות לפרלמנט לפני כמה חודשים. נמאס לנו לבחור בין רע לגרוע. אולי המוות של ראיסי יפיח רוח בחיים של האופוזיציה האיראנית, יזריק לה יותר אומץ. אנשים שלא חיים באיראן לא יכולים להבין כמה פחדנו מראיסי וכמה הוא אימת את הפחד ממנו. יש פה מאות אנשים שהוא הכניס לטראומה עם המדיניות הברוטלית שלו כלפי כל הרמת ראש. חלק מהם מאלימות שהופנתה נגדם, חלק מהמראות של גופות מכוסות בדם ברחובות. אנחנו מקווים שהמוות שלו הוא הסוף לרדיקליזציה של המדינה שלנו.
למשטר הנוכחי אין שום תמיכה בציבור. אולי 20 אחוזים. האליטות, משמרות המהפכה, כוחות הביטחון, המשפחות שלהם וכל מי שנהנה מהמשטר תומך בהם. הציבור לגמרי נגדם. אני מקווה שהתאונה הזו תיתן לנו אומץ.
אם מישהו שואל אותי עכשיו, אחרי המוות של ראיסי, מה התחזית שלי לגבי איראן, הייתי אומרת שאני מאוד אופטימית. אני חושבת שהולך להישפך המון דם. זה אולי נשמע נורא, אבל זה אומר, מבחינתי, שסוף-סוף גם גברים יצטרפו לנשים ולסטודנטים בהפגנות ברחובות. כבר מאתמול אנחנו עדים לנוכחות כבדה של מרגלים של המשטר, מצוידים במצלמות, ברחובות. הרבה אנשי ביטחון, גם בבגדים אזרחיים, עם כלי נשק, אלות ושוקרים חשמליים בידיים. אנשים שמאז אתמול מוחקים כתובות כמו "פאק חמינאי" ו"חופש", אחרי שלא נגעו בהן חודשים. יש בינינו, המפגינים והאופוזיציה, תחושה מאוד חזקה של "הולכים למשהו גדול", אולי מלחמת אזרחים. באיראן זה לא דבר רע.
