בכל מלחמה עושים שגיאות שמחירן הקשה והמיידי משולם בחיי אדם. אבל זו רק המקדמה. את המחיר המלא בשכול ואובדן אמונה, בצירוף המחיר בקיימות לאומית, משלמים לאורך שנים. ולצד ההשתאות על מה שהצלחנו לעשות כאן ב-76 שנה, אנחנו משלמים עכשיו, במטבע קשה ובשער של היום, על שגיאות העבר. בחלקו הראשון של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, נחתם חוזה כלכלי בין גרמניה ורוסיה. 200 מיליון רייכסמארק. מצלצל מוכר? עם חמאס לא הגענו אמנם לחלקו השני של ההסכם - אי-תוקפנות לעשר שנים - אבל התנהלנו בעיקשות ברוחו של הראשון, וקיבלנו ברברוסה. 7 באוקטובר הוא משגה באותה קטגוריה. הכשל הצבאי - מרתיח דם ככל שיהיה אחרי הכשל של 73' - הוא רק תוצאה שלו.
כזה היה גם המשגה של הערבים ב-48', כשלא הבינו כי עבור היהודים מלחמת העצמאות היא השנה השישית של מלחמת העולם. נצורים בחפירה האחרונה, בארץ ישראל, מול אויב שמאיים להשלים את מלאכת הנאצים. כחצי מהכוח הלוחם שעמד מולם בקרבות היו פליטי שואה. והתוצאה הייתה הנכבה ועזה של היום.
משגים מסוג זה אינם "קונספציות". אלו תופעות עומק. זעזועים טקטוניים שמשנים את פני הקרקע. וכזה גם 7 באוקטובר, שאת זעזועי המשנה שלו נחווה עוד שנים קדימה. אבל בעימות הרב-זירתי שהתפתח ממנו, ונמשך כבר למעלה מחצי שנה, נעשות שגיאות שלא נעשו באף אחת ממלחמות ישראל. הן נובעות אמנם מתופעות עומק, אך נזקן על פני הקרקע בולט כל כך שכל מי שמביט על המתרחש מתחיל לחשוב במונחים של פתולוגיה. אפשר לתהות אם יכולנו לפתוח את המערכה בעזה במהלך ברפיח, למרות שזה בניגוד להסכם עם מצרים. אפשר לתהות אם צריך היה לפתוח מיד במכה מסיבית מול חיזבאללה, למרות נושאות המטוסים האמריקאיות שבנוכחותן הזהירו אותנו האמריקאים שלא לעשות זאת. אבל אי-אפשר היה להבין כיצד אמור צה"ל "להשיג את היעדים", בהיעדר מתווה סיום ברור. מאחורי היעדר זה, מסתבר, הסתתר הרעיון של שליטה ישראלית "זמנית" בעזה. מכל האשליות שהתנפצו ב-7 באוקטובר, זוהי ההרסנית מכולן, והיא עומדת להתנפץ בפרצופנו. איך שולטים בעזה כשחמאס רוחש במנהרות ומעליהן? כמה ימים יוכלו פקידי ממשל ישראלים לשבת במשרד בעזה, לפני שיעוף לתוכו אר-פי-ג'י או מטען שיפוצץ את כלי הרכב שלהם? בכמה הרוגים זה יעלה? מי מהעזתים יעז להגיע לשם לפני שיירצח עם משפחתו? ומה יהיה להם להציע לו? 18 שנה לא הצלחנו לשלוט בדרום הכפרי של לבנון, כשכוחות צד"ל לצידנו, איך אנחנו מקווים לעשות זאת כשאנחנו לבד, בצפיפות של עזה ומחנות הפליטים שלה?
בכמה גופות ובכמה חטופים חיים נוספים יעלה רעיון העוועים של חזרה לגוש קטיף? שהרי זה מה שעומד מאחורי ה"ממשל הזמני". מי יגן על המתיישבים ומשפחותיהם? התהלים של אברכי הישיבות? חטיבות מילואים שצה"ל יהפוך לסדירים בצו 8? כמה זמן ייקח לפני שאלה יתחילו לסרב להתייצב? ומי יחזיק את המשק? החצרות של בעלז וגור?
זה המשגה המוחלט. הציונות נולדה כשיבת ציון מגלות בבל. לא כתוכנית לחידוש ממלכת דוד. התעתוע הזה נולד רק אחרי ה"נס" של 67'. עד אז, במשך 19 שנה לחמנו בפדאיון, בצלפים בירושלים ובהגנה על השיירות להר הצופים. שקט לא היה, אבל למונח "צבא הגנה לישראל" הייתה משמעות ברורה. בזעזוע הטקטוני של 67', לצד אשליית עליונות - שאת מחירה בדמים שילמנו כבר פעמיים - צמחה גם לענה של אדנות יהודית שרק מתוכה, ולא לפני כן, ספר כמו "תורת המלך" יכול היה להיכתב. הוא לא נכתב כדי לקרב את ביאת המשיח. הנגזרת הפוליטית-מדינית שלו, תוכנית ההכרעה של סמוטריץ', איננה מניפסט משיחי. שורשו של כל העניין אדנותי, לא משיחי. הזכות להיות אדוני הארץ. לכאורה בשם החובה לכתוש את חמאס ודומיו. בפועל, זהו המדריך האמוני להונאת ה"משילות" שקרעה לגזרים את החברה הישראלית. ושעליה - עוד לפני הפלסטינים בעזה - הם מבקשים לשלוט.
את תמצית העניין הסביר פעם מהנדס מוותיקי רפאל, איש מאמין ושומר מצוות, לצוות שדבק בפתרון מוטעה. "אמונה, רבותיי", אמר להם, "זה תנאי הכרחי אבל לא מספיק - צריך גם שכל".
ידידיה יערי כיהן כמפקד חיל הים וכמנכ"ל רפאל
בכמה גופות ובכמה חטופים חיים נוספים יעלה רעיון העוועים של חזרה לגוש קטיף? שהרי זה מה שעומד מאחורי ה"ממשל הזמני"
