כולנו התרגשנו מגבורת החיילות במלחמת חרבות ברזל - החל מהטנקיסטיות והפרמדיקיות ביום המר ההוא ב-7 לאוקטובר ועד הלוחמות הנחושות שחדרו לנו ללב. כעת, בא ד"ר גיל סמסונוב, בספרו "הבגינים", ומזכיר לנו שהיו גם היו לוחמות נועזות במאבק הציוני. כך, למשל, אמא שלי ריי (רחל) וחברותיה רעננה מרידור, דבורה נחושתן, שרה לבני, שולמית שמיר וגאולה כהן - כולן כבר היו לוחמות ומפקדות בתש"ח, אבל בסוף המלחמה הן פרשו לביתן או נשלחו למטבח, ואילו הגברים הלוחמים המשיכו בקריירה צבאית, ביטחונית או פוליטית והפכו למפקדי הצבא ומנהיגי ישראל במשך חמישה עשורים.
אני גדלתי על ברכי אמי, שמשפחתה ברחה מהיישוב היהודי הבוער בחברון בפרעות תרפ״ט 1929. מכאן קצרה הייתה דרכה לאצ"ל, שאליו גייסה את שלושה מילדיה, ואני ביניהם. אמא חשה שהיא ממשיכת דרכן של הגיבורה התנ"כית הנביאה דבורה ושל לוחמות הציונות - שרה אהרונסון במחתרת ניל"י וחנה סנש הצנחנית האמיצה מול הנאצים. בבית שמעתי גם את סיפור עמידתה של הלוחמת המבצעית הצעירה דבורה קלפוס (לימים נחושתן, אמו של עידו נחושתן) מול בית המשפט הבריטי בנאום גבורה חוצב להבות. שמעתי את סיפור הקרבות של רעננה מרידור (אמו של דן מרידור), על המפקדת-אסירה והאם הצעירה צלה עמידרור (אמו של יעקב עמידרור), על סמל הלח"י גאולה כהן (אמו של צחי הנגבי) שנמלטה מהכלא בסיוע מוכתר אבו-גוש יוסף אבו-גוש, על אסירת כלא בית לחם שולמית שמיר (רעייתו של יצחק שמיר) שהותירה את תינוקה יאיר שמיר מאחור ונאלצה אחרי השחרור לחטוף אותו מהמשפחה האומנת שסירבה להחזירו. שמעתי גם על המפקדת הראשונה של חזית צפת, שרה רוזנברג (לימים לבני, אמה של ציפי לבני) שכונתה "שרה הקטנה" מהמנון האצ"ל, ופגשתי את אסתר רזיאל נאור (אמו של אריה נאור) שהייתה מהבודדות שהגיעו לפיקוד הבכיר ביותר של האצ"ל.
עם הכרזת העצמאות פרשו מהחזית גיבורות האצ"ל והלח"י, כמו גם לוחמות ההגנה והפלמ"ח. הן הלכו לביתן, הקימו משפחות, גידלו את ילדיהן - כמו נשות אותו דור. בודדות המשיכו לכנסת (אסתר רזיאל נאור וגאולה כהן). אמי וחברותיה גידלו את ילדיהן, ובמקביל המשיכו בפעילות ציבורית, בעירייה, בחברה ובתנועה. אך את הפיקוד על הצבא, המוסד, השב"כ, המפלגות והכנסת לקחו בעליהן, עמיתיהן, הגברים.
דווקא היום, חשובה התזכורת של ד"ר סמסונוב לתפקידן ההיסטורי של נשים לוחמות בעצמאות. בנוסף, אנו מחויבים לוודא שגיבורות חרבות ברזל יקודמו לפיקוד הבכיר בצה"ל, שקולן של התצפיתניות יישמע ולא יידחק ושגיבורות העורף - האמהות השכולות שחדרו לנו ללב - יחדרו גם לכנסת ולממשלה.
היו גם היו לוחמות נועזות במאבק על הקמת המדינה - אבל בסוף המלחמה הן פרשו לביתן או נשלחו למטבח, ואילו הגברים הפכו למפקדי הצבא ומנהיגי ישראל