לפי נתונים של האו"ם, יש אימות למותם של 24 אלף פלסטינים במלחמה בעזה. למספרים האלה, נטען, יש להוסיף עוד כעשרת אלפים הרוגים שקבורים מתחת להריסות - כלומר, כ-34 אלף הרוגים. לשם השוואה, בשדרות גרים 35 אלף איש, ובאופקים 37 אלף איש. כלומר, במהלך המלחמה הרגנו עיר שלמה.
את ההשוואה המטלטלת אבל פוקחת העיניים הזו מצאתי אצל העיתונאית והאקטיביסטית המזרחית אורלי נוי. צה"ל אישר בתדרוכים את הנתונים כאמינים. כמה מהישראלים מודעים למספרים האלה? כמה צפו בממדי ההרס והחורבן ברצועה? מעט מאוד. כי אנחנו, אנשי התקשורת, לא הראינו להם מספיק. העלמנו את האוכלוסייה האזרחית מהדיווחים שלנו. התוצאה, לפי תחקיר של ה"וול סטריט ג'ורנל", היא מסך מפוצל: כל העולם רואה מלחמה אחת בעזה, ואילו בישראל רואים מלחמה אחרת לגמרי.
למה מעלנו בתפקידנו הבסיסי ביותר? להגנתנו ייאמר שהיינו מזועזעים כמו כולם מהטבח הנורא ב-7 באוקטובר. חמת הזעם שאחזה בכל הציבור אחזה גם בנו. כאבנו את כאבם של החטופים ושל בני משפחותיהם. רצינו לעשות שפטים בחמאס. התושבים פחות עניינו אותנו. אבל הטיעון הזה טוב לחודש-חודשיים, לכל היותר לשלושת החודשים הראשונים - וכעת עברו כבר למעלה משבעה, ואנחנו עדיין עוצמים את עינינו.
המחדל חמור. לא רק שהחבאנו ברובם את צילומי ההרוגים, את הילדים הרעבים, את המוני העקורים מבתיהם בעזה - גם סיפקנו את התשתית האידיאולוגית להתעלמות מהם. סייענו לדה-הומניזציה שלהם. האמירה "אין בלתי מעורבים בעזה" פרחה בתקשורת - כלומר, כולם אשמים. כלומר, מותר להרוג את כולם. כלומר, זה בסדר שנהרגו עד כה 7,800 ילדים בעזה - כי אין בלתי מעורבים בעזה. ואלו לא היו רק הקיצונים - בכל אמצעי התקשורת הציגו דמויות מהמיינסטרים הישראלי את הדיון בשאלה האם ראוי להרעיב אוכלוסייה של 2.2 מיליון בני אדם.
בכל יום העולם רואה תמונות חדשות ומזעזעות עוד יותר של פלסטינים. הם רואים רעב, מוות, הרס, בעוד שאצלנו כמעט ולא רואים זאת. אז מה הפלא שכשבעולם מפגינים נגד מעשי ישראל, אנחנו פוטרים את זה כ"אנטישמיות"? מבחינתנו יש רק סיפור אחד, והוא הנרטיב הישראלי. רק על כאבנו לספר ידענו. וכך, לאט-לאט, הופכת המלחמה הכי צודקת בתולדותינו למלחמה של צדקנים, שבכאבם העז הורסים כל מה שנקרה בדרכם.
לכאורה, יש קונפליקט ברור בין פטריוטיות לעיתונאות: הפטריוט מחויב רק לצד שלו, ואילו העיתונאי מחויב להביא את הסיפור במלואו. מרבית העיתונאים נוהגים לדעתם כפטריוטים ישראלים, אך למעשה הם עיתונאים מגויסים. יש הבדל. גם עיתונאי פטריוט מחויב לאמת תמיד, כי יש חשיבות לאומית, לא רק עיתונאית, להביא לציבור את הסיפור כולו, לספר את האמת גם על חלקיה המכוערים. זכות הציבור לדעת שהרגנו עיר שלמה בעזה. מי שייחשף לתמונה המלאה עשוי לעצב את עמדתו באופן שונה. ואולי, אולי, הוא יבין שהנקמה כבר נעשתה. הציבור צריך לראות את המראות ולהכיר את כל העובדות, כדי שאולי יוכל להרפות מעט מהטראומה. הצדקנות והעיוורון חוסמים את תהליך ההחלמה של המדינה. ואם נדע את העבודות כולן, אולי ההצעה לשחרור כל החטופים תמורת הפסקת המלחמה תיראה כתמונת ניצחון.
אף פעם לא קל להגיד אמת שנואה, והכי קשה להגיד אותה בזמן מלחמה. זה קשה, זה כואב, ועבורנו אנשי התקשורת ישנו גם הרצון של הקוראים והצופים, שאנחנו מחויבים לו וצריכים להתחשב בו. הרבה סיבות יש לנו, והמון תירוצים. אבל גם שורה תחתונה אחת: כשלנו.
לא רק שהחבאנו ברובם את צילומי ההרוגים, את הילדים הרעבים, את המוני העקורים מבתיהם בעזה - גם סיפקנו את התשתית האידיאולוגית להתעלמות מהם