כמו מתוך אקווריום, ממשלת ישראל מתבוננת באזרחיה מבעד לזכוכית עבה. הם לא שומעים דבר, הם רואים את המציאות כמו מתוך עין הדג – מעוותת, לא משקפת. הם בטוחים שהם, בעלי הכח, שוחים באוקיינוס רחב, אבל למעשה תפיסתם צרה להחריד. כמו גבולותיה של קערה בינונית. בתוך האקווריום יש שקט, אפשר לראות את הדברים עם שכבת מיסוך רצינית, אפשר לשכוח את המציאות אחרי שלוש שניות, כמו דג זהב.
רק הנהגה שנמצאת בתוך אקווריום, שאוזניה אטומות וראייתה צרה וזכרונה נמחק, יכולה להתנהל באופן כל כך מקומם. בעיתון זה פרסם נחום ברנע את ההוראה של מרכז ההסברה למנוע מהאב השכול שי חרמש לקרוא ‘יזכור’ בטקס הממלכתי בגבעת התחמושת ביום ירושלים. חרמש, איש כפר עזה שביתו נשרף, שבנו נרצח, שלחם עם חטיבת הצנחנים על שחרור העיר, נפסל מלומר ‘יזכור’ כיוון שכתב בעבר מאמר נגד נתניהו. חרמש, משפחתו, סיפורו – לא ראויים לזיכרון הממלכתי. תפיסת ‘המדינה היא אני’ של נתניהו נמתחה עד מחוזות האבסורד והאכזריות.
סיפורו של חרמש הוא רק דוגמא לאטימות הלב, לצרות המוחין, לעיוות המציאות. תשאלו את משפחות החטופים שפגשו את ראש המל”ל צחי הנגבי. מתברר שלדבריו הן “עושות דרמה”. מה כבר קרה? דרכו על כמה גופות? התחבאו שעות בממ”דים שעולים באש? על מה ההיסטריה? כל ציטוט של הנגבי נראה כמו הגזמה פראית. אין מצב שנציג מדינה יתנהל בכזו אטימות ורעות לב מול מי שעברו את הנורא מכל. אבל מתברר שאפשר. ויש גם את השגרה. פעם בכמה ימים משפחות חטופים מותקפות על ידי חברי כנסת, מוכות או נעצרות. בערוץ 14 מפרסמים “מחקר” לפיו דעות פוליטיות מצילות חיים. כלומר דעות פוליטיות מימין. אם אתה משמאל – דע שדינך מוות. מדי פעם עוד טורחים לצלם את זרי הזיכרון הרשמיים מטעם ממשלת ישראל זרוקים מחוץ לגדרות בתי העלמין, כי אף נציג ממשלה לא טורח להגיע אל הלוויות החיילים. שגר ושכח. כמה נוח בתוך האקווריום.
כל ידיעה כזו היא סוכנת כאוס. מציפה את הזעם והתסכול אבל גם מרפה ידיים ומגבירה יאוש. לא הספקנו לעכל אחת, וכבר מגיעה אחרת. וכמו תמיד בהצפה כזו – ככל שהמציאות יותר קיצונית ומופרעת, כך מתרגלים אליה יותר מהר. לא מספיקים לצעוק, וכבר נדחף לגרון עוד מידע לא סביר, מקומם, בלתי נתפס. “אנחנו אבודים?” שאלו משפחות החטופים את הנגבי. והוא ענה: “נכון” וסיכם תחושה של מדינה שלמה.
כח העל הישראלי זו הקירבה היתרה, האכפתיות המתפרצת, היכולת להיות זה למען זה בשעת צרה. זה הנכס המרכזי שלנו, שאין כדוגמתו בעולם. והנכס הזה הולך ונשחק. הציבור, בייאושו ועייפותו, מקשה את ליבו כפי שלימדו אותו מנהיגיו. כמוהם, הזיכרון שלנו הופך קצר, החומות ביננו הולכות וגדלות, הניכור מחלחל אל כל החלקות בהם טיפחנו שנים סולידריות וחמלה. אנו רואים היום ברחובות וברשתות התנהגות שלא יכולנו לדמיין לפני שנים ספורות.
אחרי האסון הגדול בתולדותינו, המינימום הנדרש הוא אולטרה אמפתיה, מגה רגישות, אקסטרה יחס. זה באמת הרף התחתון של התנהלות אחרי כזה משבר. כלומר – לצאת מהאקווריום ולגלות איך זה שם בחוץ. בעולם האמיתי. אבל מתברר שזו בקשה גדולה מדי. היחס הזה, ההתנהלות הפושעת הזו – אינן גזרת גורל. והפעם זה באמת לא עניין של ימין ושמאל. אין שום קשר להשקפה או תפיסת עולם, יש פה רק דרישה אחת: להיות אדם. להפנים את המושג משרת ציבור.
