עדיין מוקדם להעריך את השפעות ההרשעה המהירה, החד-משמעית, של דונלד טראמפ, על ידי חבר המושבעים. באווירה מתוקנת ובמדינה שמתיימרת להיות המעצמה הדמוקרטית הגדולה והחזקה בעולם – השאלה הזאת לא הייתה עולה. אבל לא רק שהיא עולה, אלא שהניסיון של העשור האחרון מלמד שככל שיענו יותר את המנהיג הנערץ, כך הוא הופך לחזק יותר. הרי כבר לפני שמונה שנים היה ברור שמשהו השתבש. כל הסקרים ניבאו תבוסה לאיש המוזר הזה. אז ניבאו. עד שהגיע ליל הבחירות. ארה"ב התעוררה לניצחון של המועמד ששורה של חשדות דבקה בו כבר אז.
מה עכשיו? אם מה שהיה הוא שיהיה, אז טראמפ הוא הנשיא הבא של ארה"ב. השמאל הפרוגרסיבי, שהלך צעד קדימה ואימץ את הווקיזם, שבין השאר מקדם את האסכולה שלפיה הנרדף ראוי לתמיכה, גם אם הוא עבריין, גם אם הוא מסוכן, גם אם קופת השרצים שלו גדושה. חלק גדול מאלה שתומכים בחודשים האחרונים בחמאס יודעים בדיוק מיהו ומהו חמאס. הוא מתועב. הוא רצחני. הוא רומס זכויות אדם. הוא מדכא את הנשים שלו ואונס אחרות. ולמרות זאת הם תומכים בו. הם עם החלשים והנרדפים. משום ש"strong is wrong". אווילים ונאורים שכמותם.
אבל טועה מי שחושב שהווקיזם נשאר רק בשמאל. טראמפ הצליח למצב את עצמו על תקן הנרדף שראוי לתמיכה, גם אם הוא עבריין, גם אם הוא מסוכן, גם אם קופת השרצים שלו מלאה. זה לא שהמצביעים שלו לא יודעים שמשהו איתו משובש. הם יודעים. אבל הווקיזם הימני, בדיוק כמו השמאלי, מעניק לו הכשר ומחזק את התמיכה. משום שטראמפ הוא האביר שנלחם בחזקים, באליטות, בבירוקרטיה השמאלנית. אז מה אם הוא נכנס למיטה עם כוכבת פורנו. אז מה אם הוא שילם דמי השתקה. אלה זוטות מול הפרש הפרוע שנלחם באליטות.
לפני עשור, ספק אם היה רפובליקני בכיר אחד שהיה מוכן לתמוך במועמדות של טיפוס כמו טראמפ. אבל השנים עוברות – וכל הצמרת הרפובליקנית, חוץ אולי מג'ון מקיין שהלך לעולמו, התקפלה ויישרה קו. ועכשיו? טראמפ עדיין לא נשיא. אבל על פיו יישק דבר. הנאמנות אליו מצד הרפובליקנים בקונגרס היא כמעט מוחלטת.
ומה אצלנו? נדמה שהקלף החזק ביותר של נתניהו הוא בדיוק כמו זה של טראמפ. הוא נרדף. הוא נאבק באליטות. כולם קמו עליו להפילו. ובדיוק כמו בארה"ב, גם אצלנו מדובר במהפך מושלם. ממש לא מזמן, ב-2017, זה היה אחד, דודי אמסלם, בתפקידו אז כיו"ר הקואליציה, שאמר ש"ראש ממשלה שמוגש נגדו כתב אישום בגין שוחד לא יכול להיות ראש ממשלה". אז אמר. וברגע שהוגש כתב אישום, הוא כמובן התיישר: "ראש הממשלה לא נתן שוחד, יש פה הפיכה". אפשר להמשיך. כאשר התנהלה חקירה נגד אהוד אולמרט, אמר נתניהו עצמו: "קיים חשש אמיתי שהוא יכריע על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו, ולא על בסיס האינטרס הלאומי". אז אמר. ובכל רגע שהוא מכהן הוא מגשים את מה שהוא אמר.
כאשר אנחנו שומעים את אלה שקרויים שופרות, אנחנו שומעים את הווקיזם מצד ימין. משום שהטענה העיקרית היא לא שנתניהו נפלא. הרי נדמה שבכל תחום שהוא נגע בו – הוא נכשל. הרי "הניצחון המוחלט" שלו הולך ומתגלה ככישלון מוחלט. והנה, דווקא כאשר המציאות הופכת לעגומה יותר, הסקרים מצביעים על כך שהוא חזק יותר. זה קורה משום שהטענה העיקרית, באלף ואחת דרכים, היא שנתניהו נרדף על ידי ה"דיפ סטייט". הפרקליטות נגדו. הגנרלים נגדו. העיתונות נגדו. הווקיזם משמש את הימין בדיוק כפי שהוא משמש את השמאל.
לא כל הטענות מופרכות. אבל גם הטענות שיש בהן גרעין של אמת הופכות למוגזמות. ועם הזמן למופרכות. כמו הטענה המובילה, על אויבים חזקים. לפעמים אלה היהודים, או הציונים, שמושכים בחוטים. לפעמים אלה הלבנים. לפעמים אלה הפקידים. או כולם ביחד. זה הקלף המנצח נגד ישראל במדיה ובאקדמיה בארה"ב ובאירופה. זה הקלף המנצח של טראמפ. זה הקלף המנצח של נתניהו.
אבל אין סיבה לייאוש. יש תהליכי התפכחות מהווקיזם. גם משמאל וגם מימין. והמבחן עוד לפנינו, גם בארה"ב וגם בישראל.
